עד סוף המאה העשרים, משטרי חדלות פירעון נחלקו באורח חד למדי. במדינות בעלות מסורת משפטית אנגלית – אנגליה, ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה – היה הליך פשיטת רגל פשוט ושגרתי: חדל הפירעון מופיע בפני שופט, הנכסים החייבים נחלקים בין הזוכים, החובות נמחקים, והחייב הולך לדרכו ומתחיל את חייו הכלכליים מחדש. לעומת זאת, במערב אירופה ובישראל הפטר חובות לא היה חלק מהנוף המשפטי השגרתי. לחייבים שהסתבכו נקבעו אמנם הסדרי חוב נוחים, אבל לא הייתה מסורת משפטית נהוגה של מחיקת חובות והתחלה חדשה.
בעשורים האחרונים הוחל שינוי מהפכני במערב אירופה. מדינה אחר מדינה מגלה שיש הכרח להעניק לחייבים התחלה חדשה. לשינוי זה כמה סיבות, שהעיקרית שבהן היא הגידול העצום של היקף האשראי למשקי בית, ועמו חדלות פירעון הפוקדת הרבה יותר משפחות: הסיכוי של משפחה נורמטיבית, קרי בעלת הרגלים פיננסיים ממוצעים, להגיע לחדלות פירעון עקב שורת אירועים שליליים מצויים גדל מאוד. עוד שיקול אפשרי להענקת התחלה חדשה הוא ההכרה בצורך לעודד יזמות ונטילת סיכונים, שאינה מתיישבת עם חסימת אופקים כלכליים למיליוני חייבים.
כיום, במקום לדבר על חיץ משפטי, נכון יותר לדבר על רצף. בכל מדינה הטיפול מתחיל באופן דומה: חייב נדרש לשלם חובותיו, וסמכות משפטית כלשהי (שופט, רשם, ועדה וכו') קובעת שאינו מסוגל לשלם את חובותיו במלואם, ולכן הוא זכאי לתשלומים מופחתים. בהמשך מתפלג אופן הטיפול במקרה. בארצות הברית ובאנגליה ניתן לקבל הפטר חובות תוך כשנה, ובמדינות מובילות במערב אירופה מדובר בפרק זמן ארוך יותר. במשטר האירופי המקורי, שעדיין נוהג במדינות אחדות דוגמת ספרד, אין בדרך כלל הפטר חובות ואין הגבלה למשך זמן התלשומים.
על פי מחקר של מרכז טאוב, בישראל נכון ל-2012, הסחבת המשפטית ומסכת התלאות שעוברים החייבים עד להכרזה על פשיטת רגל עמדו בממוצע על כ-12 שנים מרגע תחילת ההליכים בהוצאה לפועל, ועוד 5 שנים עד לקבלת ההחלטה בנוגע לתיק. כמו כן, שיעור החייבים המוגבלים באמצעים המקבלים פטור מחובותיהם נמוך מאוד.
יש כאן שני כוחות מקבילים ומנוגדים. הלווה (צד הביקוש להלוואות) היה מעוניין באופן עקרוני לא להחזיר את החוב ולכן היה מעוניין במערכת משפט שתפטור אותו מהחזר ההלוואה עם סנקציות קטנות ככל האפשר ואילו המלווה (צד ההיצע להלוואות) היה רוצה כמובן החזר מלא והגנה מלאה של החוק כולל סנקציות משמעויות במקרה שהלווה אינו עומד בהחזרים. בנוסף הבסיס המשפטי, האתי והמינהגי של החזר חובות וביצוע הסכמים (הסכם ההלוואה) הוא למעשה הבסיס לכל הסכם בין בני אדם ומהווה בסיס לכל פעילות כלכלית.
לפיכך מהצד האחד על מנת לעודד את הפעילות הכלכלית במשק יש לאפשר שמיטת חובות במקביל לסנקציות סבירות על חדל הפירעון ומהצד השני על מנת לשמור על שלטון החוק וקיום החוזים יש צורך בסנקציות שירתיעו הכרזה קלה מדי מצד הלווה על חוסר יכולתו לפרוע את החוב.
על פי הדוח של מרכז טאוב, בישראל נהוגה מערכת סנקציות מכאיבה וייחודית כנגד חייבים שאינם מסוגלים לשלם את חובותיהם. סנקציות אלו לדעת מרכז טאוב אינן יעילות ואף אינן צודקות, שכן החייבים אינם מואשמים בשום פגם. לסנקציות אלו, ובפרט לעיכוב יציאה מן הארץ והגבלות על ניהול חשבון בנק, עלות כלכלית ואנושית ישירה, ועקב כך נפגע שוק האשראי בצד הביקוש. סביר להניח שלסנקציות אלו יש השפעה חיובית בצד ההיצע, אבל השפעה זו מצטיירת כזניחה. לעומת אלו, חיוב החייב המוגבל בתשלומים לזמן בלתי מוגבל בלא התחלה חדשה הוא לא בגדר עונש; מדובר בסופו של דבר בדרישה מובנת שחייבים ישלמו את חובותיהם בהתאם ליכולתם. עם זאת, קווי המתאר של הסנקציות דומים מאוד לאלה של מניעת התחלה חדשה. למניעת התחלה חדשה יש עלות אנושית וכלכלית בלתי מבוטלת, והיא גם מדכאת את הביקוש לאשראי. לכן יש לשקול עלויות אלו אל מול הפגיעה שיש למשטר זה בצד ההיצע של שוק האשראי.
אין ספק לדעתי שהן מהצד האנושי והן מהצד הכלכלי יש צורך במנגנון מאוזן שיאפשר הליך פשיטת רגל לחייבים מסוימים מהצד האחד אך כמובן גם להגן על זכויות המלווים מהצד השני. בעולם המתנהל מהבחינה הכלכלית באופן גלובלי יש צורך להתאים את החוקים בישראל לאלו המקובלים בעולם. שמיטת חובות היא גם ערך יהודי משמעותי לפיו מתאפשרת שמיטת חובות אחת לתקופה קבועה במסגרת שנת שמיטה.
לקריאה נוספת אני מאד ממליץ על הספר "החוב" מאת מרגרט אטווד