דיפלומטיה של מכולות או דיפלומטיה של חובות?

פרויקט החגורה והדרך של סין נקרא בתחילה על ידי עיתונאים ציניים 'דיפלומטיה של מכולות' כדי לרמז על המנופים להפעלת לחץ דיפלומטי על ידי סין באמצעות שליטה על המסחר הבינלאומי המתבצע רובו במכולות. אולם לאחרונה החלו האנליסטים בוושינגטון להשתמש בביטוי חדש: 'דיפלומטיה של חוב' או מלכודות החובות של סין.

הכוונה למלכודות של חוב לאומי חיצוני שמציבה סין לכאורה למדינות לאורכו של פרויקט החגורה והדרך. ומה קורה עם מדינה שנופלת למלכודת? כמו כרטיס הפתעה גרוע במשחק מונופול, אם נפלת במלכודת עליך לשלם כפל כפליים, ואם אין מזומנים בקופה תמיד אפשר לפדות עצמך על ידי מישכון פיסת אדמה רחבת ידיים ל 99 שנים…

אז העסק עובד ככה: נגיד שאתם מדינה בעלת כלכלה רעועה במזרח אפריקה או במרכז אסיה. סביר שאף גוף בינלאומי משמעותי לא יעמיד לרשותכם הלוואות בהיקפים גדולים (וסביר גם שהכלכלה המקומית לא יכולה לתמוך בהחזרים של הלוואה כזו). והנה מגיעה סין ומציע לבנות פרויקט תשתית גדול כגון נמל ימי, שדה תעופה או כביש מהיר ומודרני שיחבר בין חלקי המדינה. הסינים מציעים להעמיד לרשות המדינה הלוואה לביצוע הפרויקט. בעצם מה שקורה בפועל הוא שסין משלמת באופן מלא על הפרויקט לחברות סיניות המבצעות את העבודה (שכר עובדים, מכונות וכו') תמורת יצירת חוב של אותה מדינה מול סין. בדומה לאדם הלוקח משכנתה מבנק מסחרי, הבנק משלם ישירות לקבלן המבצע ובמקביל נוצר חוב של האזרח לבנק.

לאחר השלמת הפרויקט צריך כמובן להחזיר את החוב לפי לוחות הסילוקין שנקבעו וכאן עומד למבחן כושר ההחזר הלאומי של אותה מדינה.

במידה והמדינה מצליחה להחזיר את תשלומי ההלוואה אזי אין כל בעיה, אולם אם המדינה אינה מצליחה להחזיר את ההלוואות יש מספר אפשרויות שבסך הכל כולנו מכירים מחיי היום יום מהתנהלות של אזרחים מול בנקים מסחריים:

הראשונה היא מחילת חובות על ידי סין, חייבים לציין כי סין מחלה למדינות רבות על חובותיהן אליה. לפעמים בתמורה לפרויקטים עתידיים, לעתים תמורת דברים אחרים – אבל סין בהחלט מחלה על חובות.

אפשרות שניה היא פריסה מחודשת של החוב, למעשה מדובר על החזר בתנאים טובים יותר.

אפשרות שלישית היא תפיסה של הנכס ובמקרה של מדינות מדובר על החכרה לטווחי זמן ארוכים של שטחי אדמה עלהם נבנה הפרויקט. יש לציין כי במסגרת הכלכלה הבינלאומית של ימנו זו אופציה קיצונית מאד.

לאחרונה היו שני מקרים כאלו של חכירת נמלים ושטחי אדמה לטווחים ארוכים על ידי מדינות. החכרת אזור נמל טרטוס לרוסיה על ידי סוריה – ההקשר של עסקה זו אינו כלכלי והוא למעשה סוג של תשלום סורי על המעורבות הרוסית בסוריה לטובת משטרו של אסד.

השני אירע בסרילנקה (אי גדול לדרומה של הודו). שם, לאחר שממשלת סרילנקה לא עמדה בתשלומי החזר ההלוואות לנמל הגדול שבנתה סין בעיר המבנטוטה (Hambanthota) עבר שטח הנמל לידיה של סין לתקופה של 99 שנים.

זהו סיפור גדול ! גדול מאד, ומעוררת תהיות רבות על כוונותיה של סין. האם מלתחילה ניתנה הלוואה על ידי סין ביודעין שסרילנקה לא תוכל לעמוד בהחזרי הריבית? מתנגדי הנשיא הקודם רהינדה רגפקסה ( Mahinda Rajapaksa) טוענים כי הוא שוכנע ואולי אף שוחד על מנת לאשר את ההלוואה בריבית גבוהה בהרבה מריבית השוק – קרי היה כאן הליך מתוכנן מצד סין.

מנגד טוענים בסין כי מדובר בעסקה כלכלית ולאחר שההלוואה לא נפרעה הסכימו המדינות על 'תשלום' על ידי העברת שטח הנמל עצמו לתקופה קצובה (וארוכה מאד) לידי סין.

כך או כך המשמעות היא כי בסיומו של התהליך יש בבעלות סין נמל מסחרי גדול 'בחצר האחורית' של הודו – יריבתה האסטרטגית באסיה, ולפי הערכת משקיפים רבים יהפוך נמל זה במהרה גם לבסיס צבאי עבור הצי הסיני.

האם סרילנקה הייתה המקרה האחרון של נפילה למלכודת החובות הסינית? מכון מחקר בארה"ב מפרסם רשימה בת 8 מדינות שבהחלט יתכן כי הן הבאות בתור, מדינות שהחוב החיצוני שלהם גדול מכדי להיות מוחזר על ידי ביצועי הכלכלה המקומית ואולי חשוב מכך, החוב הזה ברובו הוא לנושה אחד – ניחשתם – לסין.