במהלך שנות ה 90' של המאה ה 20 רשם הייצוא הישראלי הן גידול ראלי משמעותי והן שינוי מבני משמעותי לעבר ייצוא תעשייתי – טכנולוגי בעל ערך מוסף גבוה לכלכלה הישראלית. תופעה זו שנגרמה עקב צירוף של נסיבות חיצוניות (התמוטטות ברה"מ, הגברת הגלובליזציה, תהליך מדריד) ופנימיות (הגירה, מיסחור טכנולוגיות צבאיות, מדיניות הממשלה בתחום היזמות והמו"פ) מיצבה את ישראל בחזית יצואניות הטכנולוגיה העולמית והייתה בעלת השפעה משמעותית על המשק והחברה בישראל.
בנוסף, 'מדיניות החשיפה' (באמצע שנות ה 90') אפשרה, מבחינת הפוליטיקה הפנימית הישראלית, הורדת מכסים בייבוא לישראל, ובכך סללה את הדרך לחתימת הסכמי אס"ח עם מדינות רבות בעולם ויצרה תשתית רגולטורית יציבה לייצוא הישראלי.
עם השנים נשחק היתרון הישראלי כאשר מדינות רבות אימצו אלמנטים של 'כלכלת חדשנות' המעמידה בקדמת המדיניות הכלכלית את היזמות והשת"פ הטכנולוגי הבין לאומי. כמו כן עלויות הפיתוח והפעילות בישראל עלו עם התחזקות השקל ועליית השכר במקצועות הטכנולוגיים לרמה מערבית. בעשור השני של המאה ה 21 חלה שחיקה נוספת עם השפעות המשבר הפיננסי העולמי על הכלכלות המפותחות המהוות את שווקי היעד העיקרים של הייצוא הישראלי, לצד גילויי הגז המשמעותיים מול חופי ישראל שהסיטו את תשומת הלב הכלכלית (והמדיניות הכלכלית) מנושא היצוא התעשייתי לעבר התחום האנרגטי.
מבחינה ריאלית, היצוא הישראלי נמצא במגמת קיפאון בארבע השנים האחרונות. בנוסף, בהשוואה בין לאומית, היצוא ככלל, היצוא לנפש והיצוא מהתמ"ג נמצאים במגמת ירידה בהשוואה להתפתחות הייצוא בקבוצה נבחרת של 22 מדינות הדומות לישראל מבחינה כלכלית ומבנית (קבוצת המדינות הקטנות והמפותחות). נראה כי אין מדובר בתופעה זמנית שמקורה במחזורי עסקים רגילים אלא בשינוי מבני משמעותי בשווקים העולמיים ובמשק הישראלי שהחל לאחר המשבר הפיננסי העולמי, ההתנתקות בריטניה מהאיחוד האירופאי (Brexit) ובחירת דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב ומדיניות מסחרית אגרסיבית מצד ארה"ב (מלחמת הסחר עם סין, הטלת מכסים על טורקיה, קנדה ועוד). כל אלו מעידים כי ברמה הגלובלית אנו עומדים בפני תקופה ארוכה של מגמת התבדלות כלכלית ומסחרית (לפחות במדינות המפותחות).
הייצוא מתוך התמ"ג בישראל ביחס לקבוצת המדינות הקטנות והמפותחות (2016)
עבור ישראל כמדינה קטנה יש שתי אפשרויות בלבד בתפריט האפשרויות של קברניטי המשק: לסחור או להיות עניים. יש לזקוף חלק משמעותי מאיכות החיים הגבוהה יחסית של תושבי ישראל לפעילות בינלאומית המאפשרת צריכה ופיתוח הרבה מעבר לאפשרויות הנמצאות במשק הישראלי עצמו. בישראל כמשק פתוח כלכלית ומסחרית שעבורו הממשק הכלכלי הבין לאומי (יצוא, יבוא, השקעות, שת"פ טכנולוגי) כה קריטי לפיתוח הכלכלי, חסרה מדיניות אחידה וברורה הכוללת את כל האלמנטים הקשורים בפעילות הראלית חוצת הגבולות של הכלכלה, החל משלב יבוא חומרי גלם ועד נוכחות ממותגת בשווקי היעד. מדיניות הרותמת את משאבי המדינה במגוון הסקטורים לקידום היצוא ומשתקפת במבנה מערך קידום הייצוא הלאומי ובתקציביו.
הייצוא לנפש בישראל ביחס לייצוא לנפש בקבוצת המדינות הקטנות והמפותחות (2016)
ככלכלה קטנה ומפותחת הקשורה בטבורה למארג הסחר העולמי ולחברות רב לאומיות ובעלת ייצוא (וכלכלה) מבוססי מוצרים מתקדמים יש קשר הדוק בלתי ניתן לפירוק בין השקעות זרות (FDI), מו"פ תעשייתי וייצוא מוצרים וסחורות. לכן יש צורך בגישה הוליסטית המתקיימת תחת קורת גג אחת, לפיתוח עסקי בין לאומי וזאת בניגוד למצב כיום בו לפחות 19 סוכנויות ממשלתיות המפעילות מדיניות ופעילות בין לאומית לעיתים בלתי תלויה אחד בשני.[1]
בשנים האחרונות ניתן לראות מספר מגמות ברורות בייצוא הישראלי: קיפאון בייצוא הסחורות, עלייה ביצוא שירותים – כיום חלקו של יצוא השירותים עומד על סדרי גודל של כשליש מכלל היצוא. הסטה מזרחה – הסטה אחידה וקבועה של היצוא הישראלי מזרחה בעיקר לשוק הסיני. ייצוא כימיקלים ותזקיקי נפט – על פי הסטטיסטיקה היבשה, ישראל היא כמעט 'נסיכות כימיקלים' מאשר 'אומת הסטארט אפ'. יצוא כימיקלים, דשנים, תזקיקי נפט עומד על סדרי גודל של כשישית מכלל הייצוא הישראלי. ריכוזיות – ריכוזיות הייצוא הישראלי גבוהה מאד. כ 10 חברות אחראיות לכמחצית מהיצוא הישראלי. על פי פרסומים בעיתונות מדובר על החברות: אדמה (מכתשים אגן לשעבר), אינטל, אלביט מערכות, בז"ן, התעשייה האווירית, ישקר, כי"ל, פז נפט ו-HP Indigo. ייצוא של תאגידים רב לאומיים – חלק משמעותי מסך היצוא הישראלי הוא במסגרת שרשרת הייצור העולמית של תאגידים רב לאומיים שביצעו השקעות זרות בישראל. להשקעות אלו השפעות חיוביות מאד על המשק אך ההשפעה של מדיניות ממשלתית על יצוא זה בטווח הקצר והבינוני הינה מזערית שכן סחר זה מאופיין בתמחור של מחירי העברה פנים ארגוניים. צניחה בייצוא יהלומים – צניחה חדה ביצוא יהלומים מלוטשים בארבע השנים האחרונות עד כדי סכנה לקיום הענף (התאוששות מסוימת בשנה האחרונה). ירידה בייצוא החקלאי – ירידה ביצוא החקלאי ששווקיו המסורתיים היו רוסיה ואירופה.
המבנה הנוכחי של מערך הגופים הממלכתיים לקידום הייצוא אינו משקף את מבנה הייצוא הישראלי ואתגריו כפי שפורטו לעיל. האם אנו מקדמים כל תעשיית ייצוא? האם אזרחי המדינה רוצים שבישראל תהיה קיימת תעשיית תזקיקי נפט על הזיהום שהיא מביאה? האם חלוקת התקציב נכונה כאשר מדיניות הפיתוח העסקי של משרד הכלכלה והתעשייה נוגעת בפחות ממחצית התאגידים המייצאים מכיוון שהיא משפיעה פחות על חברות גדולות, על התאגידים הרב לאומיים הפעילים בישראל ואינה כוללת את הייצוא הביטחוני והחקלאי ועוד.
יש במערך הממלכתי לקידום הייצוא חפיפות בין ארגונים שונים מצד אחד וחוסר בהירות לגבי תפקידים וסמכויות מהצד השני הנובעים מחוסר הגדרה ברורה של רמת הציבוריות של הגוף. לעיתים אף קיים "קונפליקט מובנה" בפעילות הארגון. לדוגמא, מכון היצוא הישראלי, מלכ"ר שהוקם בשנת 1958 בבעלות חלקית של ממשלת ישראל אך ממומן כמעט במלואו על ידיה, משמש גם ככלי העיקרי (והמוצלח) לקידום היצוא של המדינה מהצד האחד אולם גם כ"לובי" של היצואנים מול הממשלה מהצד השני (לדוגמא פרויקט 'יצוא ישראל' ).
על מנת להבטיח ניצול נכון של כספי הציבור למטרות שלשמן ניגבו והוקצו, יש צורך בתפעול יעיל יותר ומניעת כפילויות תפקידים בהקמת מערך בין לאומי בגופים שונים. נראה כי יש צורך במתיחת קו הפרדה חדש בין פעילות הגופים השונים העוסקים בקידום יצוא. קו הפרדה זה יפריד בין פעילות 'ריבונית' האמורה להישאר בתוך משרדי הממשלה (כגון הסכמים בין לאומיים, רגולציה) לבין פעילות 'פיתוח עסקי' האמורה לצאת מהממשלה לסוכנות ביצוע ממשלתית (כגון השתתפות בתערוכות, משלחות, מיתוג מדינה וכו').
לפיכך ולפי המקובל במדינות רבות בעולם (וזאת על מנת לא ליצור חיסרון יחסי עבור הייצוא הישראלי) נראה כי יש צורך בהקמת רשות ממשלתית לסחר חוץ, השקעות ושת"פ בין לאומי בחדשנות (גוף סטטוטורי), שתשמש כזרוע הפיתוח העסקי הבין לאומי של מדינת ישראל ותקלוט לתוכה את פעילות השיווק והפיתוח העסקי הבינלאומי של מרבית הארגונים הפועלים בתחום זה כיום כגון מכון היצוא הישראלי, את פעילות מערך הנספחים המסחריים (נספחי קידום ייצוא), את פעילות הרשות לקידום השקעות זרות ואת הפעילות הבין לאומית של רשות החדשנות הלאומית (אותו חלק שהיה בעבר בתחום האחריות של מתימו"פ), את האגף הבינלאומי במשרד החקלאות, מכון היהלומים ועוד.
ניתן לשקול גם מיזוג אגף השיווק של משרד התיירות לרשות זו שכן מהותית מדובר במיתוג ושיווק תדמית המדינה בחו"ל במסגרת ענף יצוא בודד (תיירות נכנסת לישראל היא למעשה יצוא שירותי תיירות לחו"ל) ובמקומות רבים בעולם בין כה וכה משמשים הנספחים המסחריים של משרד הכלכלה הישראלי כמוציאים לפועל של תוכנית השיווק של משרד התיירות בארץ היעד.
פעילות בעלת מאפיינים ריבוניים כגון חתימת הסכמים או אכיפת חוקי רכש גומלין יישארו במשרד הממשלתי (משרד הכלכלה) ופעילות 'הלוביזם' בתחום הייצוא מול משרדי הממשלה תישאר לאחריות התאגדויות עסקיות אחרות כגון התאחדות התעשיינים או איגוד לשכות המסחר -זאת כמקובל בעולם.
מעבר לחיסכון הברור במשאבים הרי שהערך המוסף האמתי של רשות כזו יהיה בתיאום פעילות הפיתוח העסקי בחו"ל בין שלל הגורמים הפועלים בזירה זו כיום ושיווק מותג ישראלי כלכלי חד, ברור ומנצח.
[1] הארגונים הם: מינהל סחר חוץ, מרכז ההשקעות, קידום השקעות זרות, רשפ"ת, מכון התקנים, רשות החדשנות (זירה בינלאומית), מכון היהלומים, מכון הייצוא הישראלי, אשרא, אגף הכלכלן הראשי באוצר, אגף סחר חוץ במשרד החקלאות, סינדקו, א.פ.י, סיב"ט, אגף כלכלה במשרד החוץ, מש"ב, שגרירויות ישראל בחו"ל, איגוד, משרד התיירות.
תמונת השער: מכולה ישראלית בנמל בויאטנם, מתוך אתר WEF