ביקור חוזר בסינגפור לאחר 8 שנים מגלה מדינה בתנופת בנייה מדהימה, פיתוח כמעט בלתי הגיוני והכל נשען על פרנויה כלכלית בריאה.
נפתח בגילוי נאות: יש לי בלב פינה חמה לסינגפור, גרתי במקום המעניין הזה כמה שנים טובות ויפות אבל עזבתי מזמן עם הרגשה שדי מיציתי את המקום. ביקור חוזר לפני כמה שבועות ושיחה עם חבר שלא ראיתי שנים נתנו לי תובנה חדשה על המקום הזה.
יש הרבה השואות בין ישראל וסינגפור, (גם אני תרמתי את חלקי בסדרת פוסטים 'סינגפור וישראל – השונה הדומה והמשונה') רובן משוות את הדמוגרפיה, הגודל הגאוגרפי וכו, אולם לדעתי ישראל וסינגפור דומות במימד אחר- עמוק יותר – הפארנויה.
במקום שבו מתנוסס מלון 'מרינה סנדס' הגרנדיוזי ולצידו הקניון הענק והמפואר היה פעם רק ים, שכחתי את הגלגל הענק העומד בצד (גדול יותר 'מהעין' של לונדון) ואת 'הגנים התלויים מול הים' על מגדלי הברזל שלהם והכיפות הממוזגות המכילות גן בוטני טרופי מרהיב. כל הקומפלקס הגדול הזה מהמלון ועד הפארק נבנה בסדרי גודל של 5 שנים.
האי סנטוזה שזכרתי כאי-פארקים מנומנם עבר מתיחת פנים מסיבית והפך לדיסנילנד טרופי (אוף כמה חם!) וברחוב אורצארד הראשי הוקמו עוד קניונים אחד מפואר מהשני, (גלריית תמונות בסוף הפוסט).
עבורנו בישראל שבה פרויקטים ציבוריים אורכים עשורים (רכבת לירושלים, רכבת תחתית בתל אביב) זה כמעט בלתי נתפס ומעורר קנאה מסוימת. בנייה עצומה בטווחי זמן של שנים ספורות הכוללת גם את התשתיות האזרחיות התומכות בפרויקטים הללו כגון קווי רכבת תחתית, כבישים, גשרים, מים אנרגיה …
מי שחושב שהמהנדסים הסינגפורים יכולים לנוח כמה שנים על זרי הדפנה נא יחשוב שנית. מבט ממרומי מגדל התצפית של סנטוזה לכיוון דרום מגלה את תנופת הבנייה ממשיכה אל עבר סדרת האיים הקטנה השוכנת מדרום. אוניות יבוש עצומות ממטירות חול שנכרה באינדונזיה ומייבשות שטחי ים נוספים לאטרקציות הבאות שיחנכו בעוד שנים ספורות.
זה גם הבסיס לפארנויה הסינגפורית. המקום חי ונושם כלכלה ומסחר. ביום שהכלכלה תיפול המדינה תיפול. אין משהו אחר שמחזיקת את הסינגפורים במקום הזה. הנמל המלאזי המתחרה Tanjung Pelepas מדיר שינה מעיני קברנטי המדינה, הפארקים התעשייתיים באיי אינדונזיה הסמוכים ביטאן ובינטאן נתפסים כאיום על ההגמוניה היצורית של סינגפור. אלו האיומים האסטרטגים על סינגפור והמדינה חייבת להיות תמיד צעד אחד לפניהם על מנת לשמור לא רק על הצמיחה הכלכלית אלה בעצם על מהות בסיס קיומה. בונים להם המאלזים נמל ים חדיש, לא נורא אנחנו מפתחים את תיירות ההימורים והקזינו, יבנו אלו מלונות פאר, לא נורא אנו כבר מקימים פארקים עצומים לננוטק וביוטק שיחנכו עוד עשור וימשכו חברות רב לאומיות מכל העולם – תמיד צעד אחד קדימה אחרת יאבדו.
ואצלנו בישראל יש גם פארנויה, פארנויה ביטחונית. זו גם זו מוצדקות אגב ומעוגנות היטב במציאות, אבל כולנו מכירים את המצב אצלנו ואין צורך להרחיב.
לאף אזרח במדינות השכנות לנו אין הירהורים קיומיים, למרות המהפך הפוליטי העצום במצריים לדוגמא – כל אזרחי מצרים יודעים שמצרים תמשיך להתקיים באופן עצמאי תחת שלטון עצמי זה או אחר עוד שנים רבות. כך גם במלזיה, אנדונזיה ושאר מדינות דרום מזרח אסיה שכנותיה של סינגפור. יותר פיתוח כלכלי פחות פיתוח כלכלי – אין דחף בסיסי/קיומי להצלחה, פיתוח וחיזוק הכלכלה והמדינה כפי שקיים בסינגפור או הדחף הביטחוני אצלנו בישראל.
כתב כבר אנדרי גרוב המנכ"ל לשעבר של אינטל ספר שכותרתו 'רק הפראנואידים שורדים' כנראה שזה נכון לא רק לחברות מסחריות אלה גם למדינות.
ולגבי המחיר החברתי של המדיניות הסינגפורית. בסינגפור יש שלוש קבוצות אתניות מרכזיות: הסינים (רוב כ 80%) מלאים והודים (כ 10% כל קבוצה) וכן תושבים רבים שאינם אזרחים כגון לבנים/ מערביים, בנגלדשים, פיליפינים ועוד. לא ראיתי הרבה מדינות היודעות ומצליחות לנהל חברה קוסמופוליטית רב-תרבותית כמו זו בהצלחה כמו הסינגפורים, תוך מיזעור מתחים (שתמיד קיימים) חלוקה יחסית של התפקידים הפוליטים, ייצוג במדיה ועוד. בסינגפור חופש דת מוחלט כולל פולחנים האסורים או מוגבלים במדינות אחרות, יש בה גופי מדיה רבים, עשרות עיתונים, ערוצי טלוויזיה אזוריים. לקרוא להם דיקטטורה זה לעשות להם עול.
נכון, יש ענישה מחמירה על פגיעה ברכוש ציבורי וכולם זוכרים את הנער האמריקאי שנדון למלקות לפני עשרים שנה על שעשה גרפיטי, אבל קצת כבוד לרכוש ציבורי ומניעת ונדליזם לא היו מזיקים גם לנו וגם להרבה מדינות אחרות במערב. מנגד סינגפור היא מדינה בטוחה מאד, עם אחוזי פשע מזעריים, מקום שבו נשים אינן מפחדות לצעוד לבד בלילה ומקרי אונס ורצח נדירים מאד.
הסינגפורים אינם טיפשים, הם מביטים סביב להם ורואים את איכות החיים הירודה כולל החופש הפוליטי המוגבל אצל שכנהם ומרביתם (כולל בשיחות פרטיות אינטימיות) מוכן לקבל את המערכת הפוליטית הנוכחית בתמורה לבטחון, לסדר הציבורי והשגשוג הכלכלי.
ביקורת – יש תמיד ולעתים היא מוצדקת. גל התסיסה החברתית השוטף את העולם מלונדון וולסטריט ועד תל אביב לא יפסח על סינגפור – ניצניו כבר הגיעו לעיר-מדינה זו, אבל מרבית האוכלוסייה מקבלת בברכה את השיגשוג והמערכת הפוליטית הנוכחית. הביקורת שיש לציבור על השיטה הכלכלית אינו קשור לחופש הפוליטי אלה למעורבות הזרים בכלכלה. הסינגפורים היו רוצים לראות יותר אזרחים מקומיים שצמחו מלמטה בתפקידי ניהול בחברות הסינגפוריות הגדולות ופחות טלנטים זרים שלתפיסתם באים לכמה שנים וממשיכים לתפקיד הבא במדינה אחרת. כמו במדינות רבות בעולם יש חשש מסין, מהשקעות סיניות (למרות כאמור ש80% מהאוכלוסייה הינם ממוצא סיני) ויש חשש מהשקעות זרות (שוב בעיקר מסין) שיגרמו למעורבות זרה בכלכלה.
