תרבות ותפיסת מלחמה – לא יהיה שום 'יום שאחרי'

מה מטרת המלחמה? מה אופציות היציאה ממנה? מה יחשב כניצחון? התפיסה של מרבית הדיונים על המלחמה המתמשכת עלנו זו השנה השלישית מנסה להבין מה המטרה האסטרטגית הסופית של כל זה. בבחינת יש לקבוע את היעדים מראש שכן 'קברניט שאינו יודע לאן הוא מפליג- שום רוח שבעולם לא תביא אותו לשם'.

הדעה שאציג להלן אולי לא אטרקטיבית כי היא מגלמת בתוכה עתיד עצוב וקודר אבל בהחלט יתכן שאין כל מטרה, זו דרך חיים, זו התרבות… שלהם! חייבים לומר.

התפיסה המערבית את המלחמה מגולמת במשפטו האלמותי של האסטרטג הפרוסי הגדול קלאזוביץ שאמר: "מלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים", כלומר יש מטרה, יש אסטרטגיה גדולה. בהתחלה מנסים הצדדים להשיג את המטרה בדיפלומטיה, אולי באיומים בכוח, אחר כך ככל הניתן מפעילים לחץ כלכלי… ואם כלום לא עוזר ממשיכים לאלימות ולמלחמה שכל מטרתה היא להביא אותנו לאותה מטרה אסטרטגית ראשונית. בעולם כזה יש לוגיקה ברורה, האם פעילות מסוימת מקרבת או מרחיקה אותנו מהמטרה. בעולם כזה גם ניתן לצפות לתגובת היריב שכן גם לו יש מטרות פוליטיות והמלחמה היא רק אופציה אחת ממגוון האופציות שלרשותו.

הפילוסופיה הזו קוסמת לנו, אנשי המערב במאה ה-21. היא מרמזת שיש היגיון בשיגעון המלחמה, הצדדים רציונליים, אפשר לצפות את פעולתם. "האדם הוא חיה פוליטית" אמר אריסטו, בן לציוויליזציה היוונית שהיא יסוד התרבות המערבית שלנו. לא סתם אני קושר בין שני אלו. מאריסטו ועד קלאזוביץ נמתח קו של הגיון, של מטרות פוליטיות ברורות. המלחמה, על פי גישה זו, היא רק עוד דרך למימוש היצר הפוליטי והמטרות הפוליטיות של חברת בני האדם.

קרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזביץ ( 1780-1831)

למרות האטרקטיביות של תפיסת המלחמה המערבית הזו, הרי שיש רבים ואני ביניהם, הנעים בחוסר נחת בנסותם לעמת גישה זו עם המציאות חסרת ההיגיון ובלתי ניתנת לחיזוי של המלחמה. המלחמה קדמה למדינה, קדמה לפוליטיקה ולרעיונות אסטרטגיים. המלחמה מביאה לביטוי פינות אפלות בליבו של האדם שאינו 'חיה פוליטית' כי אם סתם 'חיה'.

הדוגלים במטרות אסטרטגיות של המלחמה מתעלמים מקיומה של המלחמה כיעד בפני עצמו, כתרבות, כהגדרה עצמית. זו מחשבה קודרת, קשה, אבל ההערכה שמאז תחילת ההיסטוריה המתועדת של מעל 5,000 שנה שררו בעולם עשרות שנים בודדות של שלום מוחלט – תומכת דווקא בראיה זו של המלחמה ולא בתכליתה האסטרטגית.רעיונות אלו (כמו בספרו של גון קיגן תולדות המלחמה) הינם סוג של פירוש משני להיסטוריה האלימה של המין האנושי אבל לטעמי מדוייקת יותר.

האם מטרת האלימות של חמאס היא פוליטית או שעצם המלחמה או 'שהמאבק המזויין' הוא זה המגדיר את החמאס. האם יש מקום לחיזבאללה כמפלגה פוליטית בלבד או שללא המלחמה אין לו בעצם מה למכור? ארגונים כאלו לעולם לא ייכנעו ולעולם לא יהפכו למפלגות פוליטיות אזרחיות שוחרות שלום ופיתוח כלכלי. ללא החיכוך והאלימות שבו הן דוגלות אין לתרבויות ההרג והמוות הללו זכות קיום אף לא בעיני עצמן.

 

לכן לעיתים השאלה מה המטרה הפוליטית במלחמה אינה רלוונטית, לצד השני אין כל מטרה פוליטית להגיע אליה מלבד עצם המלחמה. במצב כזה האפשרות היחידה העומדת בפני בני האור היא פשוט הכחדת האויב וגרימת נזק גדול ככל האפשר לו ולמתקניו. זהו, ללא מטרה נוספת. האם ניתן להגיע להסדר פוליטי מול חמאס? ברור שלא אבל ניתן וצריך להשמיד אותו צבאית. האם ניתן להגיע להסכם אמיתי בין ישראל וחיזבאללה, אשרי המאמין.

לפיכך הדבר האחד שאסור לנו לעשות הוא להמשיך ולהונות את עצמנו. לא כל מלחמה מסתיימת בניצחון או בסכם שלום. ככל הנראה לא יהיה "היום שאחרי", לא תהיה כניעה ולא תמונת ניצחון, רק דעיכה של האלימות עד הסבב הבא. לא כל אויב ניתן לשינוי, לריכוך או להסדר. הכנות הזו, קשה ומרה ככל שתהיה, היא התנאי הבסיסי לכל אסטרטגיה לישראל שתצלח לטווח הארוך החייבת לכלול שחיקה מתמדת של האויב, הרתעה ועליונות צבאית מתמשכת. הקברניט שלנו חייב להכיר בכך שאין תמיד נמל יעד קלאסי, לעיתים זה רק ניווט נכון בים סוער.