AWOKE: Anti-Western Opposition & Knowledge Erasure

AWOKE: Anti-Western Opposition & Knowledge Erasure

כשתנועה חברתית הפכה לאידיאולוגיה של מחיקה. תנועה שמגדירה את עצמה לפי מה שהיא 'נגד', ולא לפי מה שהיא 'בעד', אינה תנועה עם חזון. היא תנועה עם כעס. וכעס, ככלי יחיד, אינו מספיק לבנות עולם צודק יותר.

בעבר 'שמאל' היה מילה שביטאה זכויות עובדים, ערבות הדדית, בריאות לכולם, חינוך חינם, שוויון כלכלי. ערכים שנגעו לחיי 'האדם הפשוט'. אלו היו עקרונות שניתן היה לעמוד מאחוריהם בגאווה, עקרונות שנבנו על אמונה עמוקה בכבוד האדם, בשוויון הזדמנויות, ובחובה המוסרית של החברה כלפי חלשיה.

היום, מי שמצפה למצוא את אותה תנועה, עלול להיות מופתע. לא משום שהשמאל נעלם, אלא משום שהוא השתנה מן הקצה אל הקצה. מה שפעם היה תנועה חברתית עם חזון של בנייה הפך למשהו שונה מהותית, תנועה שניתן לתאר במדויק במילה אחת: AWOKE  תנועה שמוגדרת לא לפי מה שהיא רוצה לבנות, אלא לפי מה שהיא רוצה להרוס. ומטרת ההרס, בעקביות מדהימה, היא תמיד אותה ישות: התרבות המערבית, הידע שהיא צברה, וההיסטוריה שהיא יצרה.

 ההיסטוריה: כשנרטיב מחליף עובדות

אחד הביטויים הבולטים ביותר של השינוי הזה הוא האופן שבו השמאל המודרני מתייחס להיסטוריה, או ליתר דיוק, האופן שבו הוא מסלף אותה. הנרטיב השולט בשיח האקדמי, התקשורתי והפוליטי של השמאל המערבי מציג תמונה פשטנית ומסוכנת: המערב הוא האימפריאליסט הנצחי, אשם הנצחי, המדכא הנצחי. אירופה המציאה את הכיבוש, אמריקה המציאה את הגזענות, והעולם כולו היה גן עדן של שלום ושוויון, עד שהאיש הלבן הגיע.

אלא שזו כמובן אינה היסטוריה, זו מיתולוגיה.

האימפריה העות'מאנית שלטה על עמים שלמים במשך למעלה מ-600 שנה, תוך דיכוי, כפייה וטבח של מיעוטים, שהגיע לשיאו בטבח העם הארמני. האימפריה המונגולית, שהשתרעה מסין ועד לאירופה, רצחה על פי ההערכות בין 30 ל-40 מיליון בני אדם, אחת מפעולות ההשמדה הגדולות שידעה האנושות. האסלאם התפשט בחרב, באש ובשבי על פני שלוש יבשות, מספרד ועד מרכז אסיה תוך הכנעת והמרת דת לאוכלוסיות שלמות ומחיקת תרבותן. סין ניהלה מדיניות של כיבוש ודיכוי עמים שכנים במשך אלפי שנים, ועושה זאת עד היום, כפי שמוכיח גורל העם האויגורי והטיבטי.

אף אחד מהללו אינו מופיע במרכז השיח הפרוגרסיבי על 'קולוניאליזם' ו'אימפריאליזם'. ההיסטוריה מוצגת כשהיא משרתת את הנרטיב ונמחקת כשהיא מסבכת אותו.

העבדות: עיוות היסטורי שהפך לנשק פוליטי

שום נושא אינו ממחיש את הסלקטיביות הזו טוב יותר מסוגיית העבדות, במיוחד בשיח האמריקאי, שבו היא הפכה למהותה של זהות פוליטית שלמה, ושבו כל ניסיון להציב אותה בהקשר היסטורי רחב מוצג מיד כהכחשה.

אלא שההיסטוריה היא דבר מורכב. העבדות, כמוסד, אינה המצאה אירופאית. היא קיימת מאז ראשית ההיסטוריה האנושית המתועדת, בכל יבשת, בכל תרבות, בכל דת. בבל, מצרים, יוון, רומא, האימפריה הפרסית, האימפריות האפריקאיות הגדולות, האצטקים, האינקה: כולן! בנו חלק ניכר מכלכלתן ומכוחן הצבאי על גבי עבודת כפייה ועבדות. נתון  שנוטים להשמיט מהשיח המודרני הוא עומק ההיקף של המסחר בבני אדם לפני שאירופה הפכה לשחקן מרכזי, ועל ידי גורמים שאינם מופיעים בנרטיב הרווח.

השבטים הברבריים של צפון אפריקה סיפקו עבדים אפריקאים לאימפריה הרומית מאות שנים לפני שספינה אירופאית אחת חצתה את האוקיאנוס האטלנטי. נתיבי הסחר בסהרה היו מוכרים ופעילים כבר באלף הראשון לפני הספירה, ובאמצעותם זרמו עבדים אפריקאים צפונה ומזרחה בהיקפים גדולים.

מעולם לא נדון כראוי בשיח הפרוגרסיבי תפקידה של האימפריה האסלאמית בסחר העבדים, שהיה אחד הגדולים, הממושכים והנרחבים ביותר בהיסטוריה האנושית. הסחר האסלאמי בעבדים החל עם כיבושי האסלאם במאה השביעית לספירה והמשיך ללא הפסקה עד לתחילת המאה ה-20, כלומר, יותר מ-1,200 שנה! סוחרים מוסלמים שלטו בנתיבי הסחר בעבדים לאורך מזרח אפריקה, חצי האי ערב, פרס והודו, וסיפקו עבדים אפריקאים לאורך כל הנתיב, ממזרח אפריקה ועד לסין. על פי הערכות היסטוריות, הסחר האסלאמי בעבדים הקיף לא פחות מ-17 מיליון בני אדם לאורך שנותיו, נתון שאינו נופל בהיקפו מהסחר הטרנס-אטלנטי, ואינו מוכר כמעט לדור הצעיר שגדל על נרטיב חד-ממדי. אני מזמין את הקוראים לעיין בספרו של אלן מורהד 'הנילוס הלבן' ולקרוא שם תיאורים ברורים ואיומים של סחר העבדים המוסלמי במזרח אפריקה.

שבטים אפריקאים רבים, לא רק החזיקו עבדים בעצמם, אלא שימשו כמתווכים פעילים וכספקים מרכזיים בשני מסלולי הסחר, גם במזרח אפריקה וגם הטרנס-אטלנטי. ממלכות כמו דהומיי (Dahomey  באזור מדינת בניין של ימינו) בנו חלק ניכר מכלכלתן על ייצוא שבויי מלחמה לסוחרים אירופאיים. זוהי עובדה היסטורית מתועדת שאינה פוגמת במאומה בחומרה הנוראית של העבדות, אבל היא הכרחית להבנת ההקשר המלא.

וכאן מגיע ההיפוך ההיסטורי שמתעלמים ממנו: אירופה, ובמיוחד בריטניה, הייתה הכוח הראשון בהיסטוריה האנושית שלא רק ביטל את העבדות בשטחו, אלא יצא למסע פעיל, יקר ומסוכן לדכאה אותה בכל העולם. חוק ביטול העבדות הבריטי של 1833 שינה את פני ההיסטוריה. הצי הבריטי הפעיל עשרות ספינות מלחמה לאורך עשרות שנים כדי לעצור ספינות עבדים באוקיינוס האטלנטי, ושילם מחיר כלכלי ודיפלומטי כבד על כך. ארה"ב שילמה על ביטול העבדות במחיר הדמים הגבוה ביותר בתולדותיה, מלחמת אזרחים שגבתה כ-620,000 חיים.

כיצד, אם כן, הפכה דווקא אמריקה ואירופה, החברות שביטלו את העבדות, שנלחמו עליה בדם ובכסף, לאחראיות הבלעדיות על פשע שהיה אוניברסלי, עתיק ורב-תרבותי? כיצד הפך הדיון ב'אחריות קולקטיבית' להיות בר-תוקף אך ורק לגבי צאצאי מתיישבים אירופאיים, ולא לגבי צאצאי הממלכות האפריקאיות שמכרו את אבותיהם, ולא לגבי יורשי האימפריה האסלאמית שסחרה בבני אדם ממזרח אפריקה ועד מזרח אסיה במשך יותר מאלף שנה?

אלו אינן שאלות של הכחשה. הן שאלות של עקביות היסטורית בסיסית, עקביות שהשיח הפרוגרסיבי המודרני מסרב לה בתוקף, כי היא מערערת נרטיב שמשרת מטרות פוליטיות של קעקוע התרבות המערבית, לא חיפוש אמת היסטורית.

 מחיקת הידע: כשהאקדמיה הפכה למכונת תעמולה

אחד הכלים המרכזיים שבאמצעותם פועלת תנועת ה-AWOKE הוא לא רק סילוף ההיסטוריה, אלא שינוי שיטתי של הכלים שבאמצעותם אנו יוצרים ומעבירים ידע מדור לדור.

תוכניות הלימוד באוניברסיטאות המערביות המובילות עברו בעשורים האחרונים שינוי מהותי. קורסים בפילוסופיה מערבית, בספרות קלאסית, בהיסטוריה של הציוויליזציה, מצטמצמים או נעלמים, מוחלפים בקורסים שמסגרתם המרכזית היא זהות, עוול ודיכוי. הוגים כמו אריסטו, לוק וקאנט מוצגים בעיקר כנציגי 'פריבילגיה לבנה', לא כהוגי יסוד שעיצבו את מושגי החירות, הדמוקרטיה וזכויות האדם שעליהם נשענת כל הביקורת הזו מלכתחילה. האירוניה העמוקה היא שבלי אותם הוגים, הכלים האינטלקטואליים לבקר את המערב לא היו קיימים.

מילונים ואנציקלופדיות, שהיו פעם מוסדות של ידע, עודכנו בהגדרות חדשות המשרתות את הנרטיב. המושג "גזענות", למשל, הוגדר מחדש בחלק ממוסדות האקדמיה האמריקאית כך שיכלול בהכרח יחסי כוח, מה שמאפשר מבנה לוגי שלפיו מיעוטים אינם יכולים, בהגדרה, להיות גזענים. זו אינה לשון, זו פוליטיקה שלובשת בגדי מילון.

ומה קורה לאדם האקדמי שמעז לפקפק? הוא אינו נדחה בטיעון, הוא מבוטל. פרופסורים מוצאים את עצמם בפני ועדות משמעת לא על כך שטעו עובדתית, אלא על כך שהפכו את הלימוד למשהו 'לא בטוח'. המחקר המדעי עצמו אינו חסין: תחומים שלמים, פסיכולוגיה אבולוציונית, גנטיקה של אוכלוסיות, מחקר על הבדלים קוגניטיביים, מוצאים את עצמם בגדר טאבו לא בגלל שממצאיהם הופרכו, אלא בגלל שהם עלולים לספק נרטיב בלתי נוח.

זוהי מחיקת ידע מסודרת ומוסדית. לא מדורות ספרים בכיכר העיר, אלא ריקון שקט של תוכן, שינוי הגדרות והדרת קולות. והיא מסוכנת לא פחות, שכן היא מתבצעת בשם הנאורות עצמה.

הפמיניזם: אוניברסלי בהצהרה, סלקטיבי במעשה

הפמיניזם היה אחד מהישגי השמאל המפוארים של המאה ה-20. הוא שינה חברות, פרץ מחסומים והניח תשתית לשוויון אמיתי. אבל הפמיניזם של המאה ה-21 נתקל בסתירה פנימית שאינה ניתנת עוד להתעלמות.

כאשר מדובר בנשים במדינות המערב, הפמיניזם פעיל, קולני ומוצדק. אבל כאשר מדובר בנשים המתגוררות מחוץ לעולם המערבי, התמונה משתנה באופן מדהים. נשים באיראן נאסרות, מוכות ונכלאות על כך שסירבו לכסות את שערן, ותנועות פמיניסטיות אינן מגיבות. נשים בעולם הערבי חיות תחת שלטון שאינו מכיר בזכויות פוליטיות, חברתיות ואישיות שלהן, וקולן נעדר כמעט לחלוטין מהשיח הפרוגרסיבי. נשים באפגניסטן אינן רשאיות לצאת מהבית ללא ליווי גברי! ואת זה מכנים 'הקשר תרבותי'.

מערכון בתכונית ארץ נהדרת הלועג לערכים הכפולים של ארגון האו"ם לנשים

ההסבר המוצע הוא 'הימנעות מקולוניאליזם תרבותי', ההיגיון הזה נשמע עדין ומתחשב. אלא שהוא מכיל בתוכו סתירה מוחצת: אם הפמיניזם הוא ערך אוניברסלי הנובע מכבוד האדם, הוא אינו יכול להיות תלוי בגיאוגרפיה. ואם הוא תלוי בגיאוגרפיה ובתרבות, אז הוא אינו ערך אוניברסלי, אלא מותרות מערביות. בשני המקרים, השמאל המודרני אינו יכול לאחוז בשני הקצוות בו-זמנית.

חופש הביטוי: המהפך הגדול

אולי השינוי המדהים ביותר, ובוודאי האירוני ביותר, הוא יחסו של השמאל המודרני לחופש הביטוי.

חופש הביטוי היה פעם ערך יסוד שמאלי. וולטר, ג'ון סטיוארט מיל, ברטראנד ראסל, כולם הגנו על הזכות הבלתי מותנית לאדם לומר את דעתו.

היום, הדור הפרוגרסיבי החדש חי בעולם שונה לגמרי. פרופסורים מאוניברסיטאות מובילות מפוטרים על משפטים שאמרו בכיתה, שנחשבו 'פוגעניים'. עיתונאים עוברים חרמות על ציוצים בני עשר שנים. רופאים ומדענים שהביעו ספק בקונצנזוס מסוים, אינם נדחים בטיעונים מדעיים, אלא הודרו ממוסדותיהם. האוניברסיטאות, שהיו לאורך ההיסטוריה המקדש של הדיון החופשי, הפכו במקרים רבים לסביבות שבהן מגוון רעיונות מוגדר מראש כ'מסוכן' ומוחק, לא באמצעות ויכוח, אלא באמצעות הליכים אדמיניסטרטיביים. כשאתה מפסיק לטעון נגד הרעיון ומתחיל לבטל את האדם שמחזיק בו, יצאת מתחום השיח הדמוקרטי ונכנסת לתחום אחר שהוא פוליטיקה

הדת: כפילות שאי אפשר להתעלם ממנה

בנושא הדת, הסלקטיביות של השמאל המודרני מגיעה לשיאה, ומשקפת את כל הסתירות הפנימיות שפורטו לעיל.

ביקורת על הנצרות היא לגיטימית, נפוצה ובמקרים רבים מוצדקת היסטורית. האינקוויזיציה, מסעי הצלב, הדיכוי הכנסייתי של מדע, כל אלו ראויים לבחינה ביקורתית. ביקורת על היהדות ועל מדינת ישראל מתבצעת בהרחבה, לעיתים קרובות בחריפות עזה, ואילו ביקורת על האסלאם, ואפילו על ביטוייו הקיצוניים והאלימים ביותר, הפכה לטאבו שכמעט אי-אפשר לגעת בו. מי שמעז לעשות כן נתקל בהשתקה מהירה ותווית 'איסלמופוב' מוצמדת אליו ומסיימת את הדיון בטרם החל.

האבסורד הוא עמוק ועגום. השמאל, שמגדיר את עצמו כמגן על נשים, על הקהילה הגאה ועל זכויות הפרט, מגן בו-זמנית, ולו בשתיקתו, על אידיאולוגיות המנהלות רדיפה שיטתית ומדינתית כנגד בדיוק אותן אוכלוסיות. מצד אחד הומוסקסואל נתלה בכיכר הציבורית באיראן ללא גינוי ומנגד כנסייה אוונגליסטית בטקסס מצהירה שהומוסקסואליות היא חטא, והתגובה הסוערת אינה מאחרת לבוא. הבעיה אינה ביקורת על דת, שכן ביקורת על דת היא חלק לגיטימי מהשיח החופשי. הבעיה היא עיקרון שחל על אחד ואינו חל על האחר. עיקרון כזה אינו עיקרון, הוא פוליטיקה.

לסיכום AWOKE תנועה שאיבדה את המצפן המוסרי שלה.

השמאל המערבי של המאה ה-21 לא נעלם, הוא השתנה. הוא החליף את שאלת ה'מעמד' בשאלת ה'זהות'. החליף סולידריות אוניברסלית בביקורת עצמית אובססיבית ובלתי סימטרית. החליף פמיניזם עקבי בפמיניזם הנכנע ל'הקשר תרבותי'. החליף את חופש הביטוי, שעמד בלב פרויקט הנאורות המערבי, בתרבות של ביטול המחרימה אנשים ורעיונות. החליף ביקורת היסטורית מאוזנת בנרטיב שמשית על הציוויליזציה המערבית  את האשמה הבלעדית לכל עוולות האנושות.

לתופעה הזו יש שם: AWOKE: Anti-Western Opposition & Knowledge Erasure  תנועה שמוגדרת לא לפי מה שהיא בונה, אלא לפי מה שהיא הורסת ומה שהיא מוחקת. באירוניה הגדולה של ימינו היא הורסת בדיוק הערכים שהשמאל הישן בנה ונלחם עליהם: חופש הביטוי, שוויון בין המינים, ביקורת על הדת, זכויות הפרט, וחופש המחשבה.

תנועה שמגדירה את עצמה לפי מה שהיא 'נגד', ולא לפי מה שהיא 'בעד', אינה תנועה עם חזון. היא תנועה עם כעס. וכעס, ככלי יחיד, אינו מספיק לבנות עולם צודק יותר.