עבורנו בישראל מלחמת עזה היא כאן, מלחמה על הבית וכולנו מרוכזים באויב שמולנו. אולם המלחמה בעזה היא חזית חדשה במאבק על הסדר העולמי החדש שבין המערב בהובלת ארה"ב ובין הציר הרביזיוניסטי הטוען לכתר המורכב מסין, רוסיה ואיראן. מאמר מאת מורי בני מילר (במקור באנגלית) מנסה להסביר את הדברים:
האם זה רק צירוף מקרים שבמקביל לביקורו של הנשיא ג'ו ביידן בישראל בזמן המלחמה, נפגשו מנהיגי סין ורוסיה בבייג'ינג במסגרת ועידת החגורה והדרך? העיתוי עשוי להיות מקרי, אך הניגוד בין שני האירועים מצביע על חלק מהקשרים בין המלחמה בעזה והמאבק על הסדר העולמי החדש בין המערב, בהובלת ארצות הברית, לבין המתמודדות – סין, רוסיה ואיראן. המאבק הוא אומנם גלובלי אבל עד כה התרחש בעיקר בשתי חזיתות: באוקראינה ובטאיוואן. מיום 7.10 הוא מתרחש גם בעזה.
עד לפני כמה חודשים נראה היה שארה"ב נמצאת בתהליך של התנתקות מהמזרח התיכון. היריבות הגוברת עם סין באזור ההינדו-פסיפי, העובדה שארה"ב הופכת לעצמאית אנרגטית, וההתפכחות של הציבור האמריקאי מההתערבויות היקרות והכושלות באפגניסטן ובעיראק, הובילו שני נשיאים – ברק אובמה ודונלד טראמפ – לצמצום של המעורבות האמריקאית באזור. מעבר להתנתקות צבאית, ומלבד מאמצים מסוימים להגיע להסכם מוגבל עם איראן על תוכנית הגרעין שלה, גם הדיפלומטיה המזרח תיכונית הייתה בעדיפות נמוכה עבור האמריקאים המפנים את המאמצים שלהם אל מול הענק העולה סין. למרות שממשל ביידן תמך לפחות באופן רשמי ברעיון פתרון 'שתי המדינות' לסכסוך הישראלי-פלסטיני, הרי שבפועל הנושא הזה היה על אש קטנה.
עם זאת, בחודשים האחרונים – עוד לפני המתקפה המפלצתית של חמאס – והגיעה לשיאה בעקבותיה, ממשל ביידן היה מעורב במזרח התיכון בכמה דרכים הן מבחינה דיפלומטית והן מבחינה צבאית. לפני המתקפה של חמאס ב-7 באוקטובר, ממשל ביידן מיקד את מאמציו במזרח התיכון בהשגת נורמליזציה בין ישראל למדינה הערבית הסונית המובילה, ערב הסעודית. הסעודים היו צפויים להמשיך בנורמליזציה זו בתמורה לערבויות ביטחוניות אמריקאיות, אספקת מערכות נשק מתקדמות וסיוע בהעשרת אורניום בכור גרעיני על אדמת סעודיה. ישראל גם הייתה צפויה להעניק כמה ויתורים לא מוגדרים לפלסטינים.
לאחר המתקפה של חמא"ס העניק ביידן לישראל תמיכה חסרת תקדים כולל פריסת שתי קבוצות תקיפה של נושאות מטוסים במזרח התיכון, ובנוסף אספקה נדיבה של הצרכים הצבאיים של ישראל וכמובן ביקור תקדימי של נשיא אמריקאי בישראל בזמן מלחמה.
איך נסביר את השינוי הזה באסטרטגיה האמריקאית בחזרה במלוא הכוח אל המזרח התיכון?
שני הסברים ברורים מתייחסים לגורמים פנימיים ואישיים: פוליטיקה פנימית/אלקטורלית עם הבחירות הקרובות לנשיאות ב-2024 והאהדה האישית ארוכת השנים של ביידן לישראל. הנשיא מגדיר את עצמו "ציוני" למרות שאינו יהודי. אהדה זו גברה כמובן מאוד בעקבות ההרג האכזרי ולקיחת בני הערובה על ידי חמאס ביישובים הישראלים לאורך הגבול עם עזה. שני התיאורים הללו אמנם הגיוניים מאוד, אך הם אינם מסבירים באופן מלא הן את עוצמת המאמץ הדיפלומטי בנוגע לנורמליזציה הסעודית והן את העמידה מרחיקת הלכת המיידית לצד ישראל במלחמתה בחמאס.
הסבר שלישי מתייחס לקשר בין תחרות בין מעצמות לבין סכסוכים אזוריים. האתגר שמציבות יריבותיה של ארה"ב לדומיננטיות האמריקאית המסורתית במזרח התיכון גבר בעקבות שתי התפתחויות מרכזיות שאירעו לאחרונה. הראשונה הוא הברית הרוסית-איראנית המתגבשת בהקשר של המלחמה באוקראינה, כאשר איראן מספקת מערכות נשק לרוסיה. השני הוא תיווכה של סין בפברואר 2023 בשיקום היחסים הדיפלומטיים בין שתי היריבות האזוריות הוותיקות: איראן השיעית וערב הסעודית הסונית, שהאחרונה היא "לקוחה" מסורתית של ארה"ב. האובדן הפוטנציאלי של סעודיה לפטרון האמריקאי הפך משמעותי במיוחד עם עליית מחירי הנפט לאחר הפלישה הרוסית של אוקראינה והתפקיד המכריע של מנהיגי סעודיה בשוק האנרגיה העולמי. סעודיה הפכה גם לחברה בולטת בדרום הגלובלי המתהווה, המורכב מהכוח "הבלתי מזדהה" החדש בפוליטיקה העולמית.
תגובת ארה"ב להתפתחויות האחרונות הייתה הובלת תהליך הנורמליזציה הסעודי-ישראלי כמרכיב מרכזי במאמץ לכינון שותפות ביטחונית בהובלת ארה"ב של המדינות הפרגמטיות במזרח התיכון, הכוללות את מדינות המפרץ, מצרים, ירדן וישראל. מיצוב שותפות כזו הייתה צפויה לאפשר לפחות התנתקות אמריקאית חלקית מהמזרח התיכון כדי להתמקד יותר בהינדו-פסיפיק.
תחת התחרות הגוברת עם סין. יציבות במזרח התיכון גם תקל על ארה"ב להמשיך להוביל את אספקת הסיוע לאוקראינה במלחמתה נגד הפלישה הרוסית. איראן, בעלת ברית של רוסיה, היא תומכת מובילה של חמאס ומעניקה לו תמיכה צבאית וכספית משמעותית. בשלב זה איננו יודעים אם איראן שיחקה תפקיד בתקיפת חמאס. מה שברור הוא שלאיראן וגם לרוסיה יש אינטרס מרכזי למנוע את הסדר הביטחון בהובלת ארה"ב. פעולה גדולה ואכזרית של חמאס תוביל כמובן לתגובה ישראלית הרסנית שתהרוג ותפצע פלסטינים רבים. בתנאים אלה, הסעודים לא יוכלו להמשיך בנורמליזציה ואף יתקשו על משתתפי הסכמי אברהם עם ישראל – איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו – להמשיך ולהשתתף בהם. ממשל ביידן חש דחיפות להגיב לאתגרים הגוברים הללו. מלחמת ישראל-חמאס עשויה לעצב את עתיד המזרח התיכון. יתר על כן, זהו חלק מהמאבק העולמי בין הסדר בהנהגת ארה"ב לבין הניסיון הרביזיוניסטי לערער סדר זה. ניסיון זה מובל על ידי המעצמות האוטוריטריות של סין (בעיקר מול טאיוואן), רוסיה (פלישתה לאוקראינה) ואיראן. האחרון הוא הרלוונטי ביותר בהקשר המזרח תיכוני עם יחסיו הקרובים עם חמאס וגם עם חיזבאללה השיעי והחמוש היטב בלבנון. שלוש המעצמות הרוויזיוניסטיות אינן בעלות ברית רשמיות ולכן קשה להאמין ששלושתן, ובראשן סין, היו מעורבות ישירות במתקפת חמאס על ישראל. ובכל זאת, כולן חולקות את המטרה היא לערער את הסדר הנוכחי בהנהגת ארה"ב, ובמובן זה שלושתן יכולות להפיק תועלת ממה שנראה כמטרה מרכזית של מתקפת חמאס – ערעור הנורמליזציה בין ישראל לסעודיה והניסיון האמריקאי הרחב יותר לכונן סדר חדש באזור. סדר זה היה צפוי להתמקד בפיתוח כלכלי תוך בלימת התרחבות הקואליציה בראשות איראן והמיליציות השיעיות שלה בעיראק, תימן, סוריה ולבנון.
התגובה העולמית למתקפת חמאס מספקת מבחן לקמוס שימושי ביחס לסדר העולמי המתהווה באזורנו. ניתן להבחין בין שלושה מחנות. הראשון נוגע למדינות המפתח של הסדר בהנהגת ארה"ב. בריטניה, גרמניה וצרפת. מדינות אלו לא רק גינו בחריפות את הרג חמאס והדגישו את זכותה של ישראל להגיב, אלא גם מנהיגיהן הגיעו לביקור בישראל בזמן המלחמה, והביעו את זעזועם מהפיגועים ואת אהדתם לישראל. הקבוצה השנייה, המעצמות הרוויזיוניסטיות, לא גינתה את חמאס ולא הביעה אהדה מיוחדת לישראל, בעוד נשיא רוסיה ולדימיר פוטין אף האשים את ארה"ב באלימות המתמשכת. הקבוצה השלישית כוללת את מדינות ערב, כולל "המתונות", שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל (מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית) או חברות בהסכמי אברהם ומועמדות מרכזיות להצטרף אליהם (איחוד האמירויות וערב הסעודית). מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית ביטלו את פגישת הפסגה עם הנשיא ביידן, שהייתה אמורה להתקיים מיד לאחר ביקורו בישראל.
מטרות-העל של המדיניות האמריקאית הן ראשית, למזער את האתגרים להסדרי הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערב המתונות, ובכך לחזק את הסדר הפרגמטי שלאחר המלחמה. אם שותפות זו של הפרגמטיסטים תצליח לדאוג לצורכי הביטחון שלהם מול הרוויזיוניסטים בהנהגת איראן, הדבר עשוי לאפשר התנתקות אמריקאית מסוימת מהמזרח התיכון בטווח הארוך יותר. עם זאת, כדי לאפשר שותפות כזו, ארה"ב תצטרך לדאוג גם למטרתה השנייה, שהיא שימור אופציית שתי המדינות. נראה כי החולשה המרכזית בנורמליזציה של הסכמי אברהם היא העובדה שהם נמנעו מלהתייחס ברצינות לסוגיה הפלסטינית. ייתכן שזו הייתה העדפתן של ממשלות ערב מסיבות ביטחוניות (מול איראן), דיפלומטיות (יחסים עם ארה"ב) וכלכליות (ההיי-טק הישראלי). עם זאת, אופציית הנורמליזציה התעלמה מהרגשות הלאומיים בעולם הערבי ומההזדהות הציבורית עם העניין הפלסטיני. הדבר בא לידי ביטוי ברור מאוד בעקבות הטענה השקרית שישראל הרגה מאות מתושבי הרצועה בהפצצה לכאורה של בית החולים בעזה. טענה זו הובילה להפגנות גדולות ברחוב הערבי, שאילצו את המנהיגים לבטל את פגישתם המתוכננת עם ביידן. במילים אחרות, שום הסדר יציב לא יוכל להתקיים במזרח התיכון בלי לטפל בסוגיה הפלסטינית.
המהלכים חסרי התקדים שנקט ממשל ביידן בעקבות מתקפת חמאס עשויים להיות מוסברים בסיכונים הגבוהים הכרוכים במאבק על עיצוב סדר אזורי חדש כחלק משימור הסדר העולמי בהובלת ארה"ב. בהתאם לכך, בנאומו המרכזי לאומה הצהיר ביידן כי הנהגת ארה"ב "מחזיקה את העולם יחד" ולכן על וושינגטון להעמיק את תמיכתה באוקראינה ובישראל על ידי מתן סיוע צבאי במיליארדי דולרים בעיצומה של שתי מלחמות עקובות מדם ושונות בתכלית.
לסיכום, ביקורו המקביל של הנשיא ביידן בישראל בזמן המלחמה ופגישת פוטין והנשיא הסיני שי ג'ינפינג – ותגובותיהם השונות לחלוטין של מנהיגים אלה למלחמה בעזה – מסמלים את המאבק על עיצובו של סדר עולמי חדש.