הקשר שבין דמוקרטיה ושגשוג כלכלי – מה אומרים הנתונים היבשים ואיך סינגפור קשורה לסיפור?

לטענה זו תשובה נגדית בדמות דרום קוריאה (מול צפון קוריאה), יפן וטאיוון. כל הנ"ל הינן מדינות אסיאתיות בעלות מסורת והיסטוריה השונה מאד מזו המערבית ולמרות הכול, בהינתן הנסיבות המתאימות, צמחו בהן דמוקרטיות אמיתיות בתוך דור אחד. יש לציין במיוחד 'ניסוי מעבדה' נדיר בזירה הבין לאומית שהוא חצי האי הקוריאני. אזור אסיאתי ללא רקע נוצרי, שבו גר אותו העם הקוריאני – קרי אותו רקע היסטורי ואותו סט ערכים תרבותי. בצפון דיקטטורה מהגרועות בעולם ובדרום דמוקרטיה מפוארת וכלכלה משגשגת.

מה התשובה? האם דמוקרטיה היא חלק מתרבות? או שהיא יכולה להתפתח בכל מקום? כנראה שהתשובה היא שדמוקרטיה קשורה לתרבות אך קשר זה אינו מחייב. נראה כי לצד גורמים אחרים כגון רקע היסטורי יש חשיבות רבה מאד להנהגה וסט האמונות של המנהיג הספציפי יחד עם לחצים מצד גורמים בין לאומיים.

אנו נמצאים בתקופה של שינויים במערכת הבין לאומית, ויחד עימה תקופה של שינויים בתפיסות העולם הנלוות לעליית טוענת חדשה להגמוניה -סין. מעצמות עולות מניעות שינוי בחלוקת העוצמה וערכי היסוד של המערכת הבינלאומית. הצמיחה הכלכלית והפוליטית של סין (בעיקר בעשור האחרון) מעמידה מערכת של ערכים המהווים בעיני חלק מאוכלוסיות בעולם מערכת אלטרנטיבית לזו המערבית השלטת בעולם מאז סיום המלחמה הקרה. ניתן לראות את האטרקטיביות של מערכת ערכים זו, לדוגמא, בעליית כוחה הרך של סין (בהקשר זה כוחה הרך של סין כמייצג מערכת ערכים תרבותית), למקום החמישי בעולם.

כמובן שהשינויים המשפטיים בישראל מובלים על ידי מגמות דמוגרפיות בחברה הישראלית ותפיסת העולם של מנהיגיה, אולם אין לזלזל גם בהשפעות חיצוניות של הסדר העולמי המתחדש על הציבור בישראל. חלק מהתמיכה בשינויים המשפטיים בישראל מגיעה אלנו כחלק מתהליכים בין לאומיים העוברים על הכלכלה הגלובלית ועיקרן עליית מודלים מוצלחים של פיתוח כלכלי שאינם דמוקרטיים.

מספר מדינות בתרשים הינן חריגות, 'יוצאות מהכלל' ואינן תואמות אף קבוצה או דפוס. מדובר על מדינות ספציפיות כגון סינגפור הקטנה (דמוקרטיה נמוכה שגשוג גבוה) ישראל או הודו הענקית (דמוקרטיה גבוהה שגשוג נמוך) שבהן עקב צירוף נסיבות היסטורי, פוליטי או תרבותי הקשר הליבראלי שבין כלכלה ופוליטיקה עובד בצורה אחרת. ישראל שייכת לקבוצה זו. יחד עם סינגפור ומדינות המפרץ העשירות מיצוא נפט, ישראל נהנית מתמ"ג גבוה באופן חריג לדמוקרטיה הקיימת (ציון 7 מתוך 10 עוד לפני השינויים המשפטיים). הפיתוח הכלכלי בישראל בשמונים השנה האחרונות הוא כמעט נס ובהחלט יוצא מהכלל בראיית התיאוריה המדינית והכלכלית. ישראל יחד עם סינגפור (ומספר מדינות נוספות באסיה שהפעילו מדיניות פיתוח ממשלתית אגרסיבית כגון דרום קוריאה) הינן מהמדינות הצומחות ביותר בעולם בשישים השנה האחרונות במונחי תמ"ג ויצוא. צירוף הנסיבות הביטחוניות, כלכליות, דתיות, היסטוריות אצלנו יצר מערכת אחרת, חורגת מהדפוסים הבין לאומיים, בדומה לסינגפור שפעמים רבות עולה שמה בהקשר הדיונים הכלכליים בישראל. ישראל היא מדינה קטנה גיאוגרפית וכלכלית, קל יחסית לנהל אותה באופן ריכוזי גם בשימוש חלקי בכוחות השוק. ישראל דומה יותר לסינגפור המנהלת כלכלה קטנה ומשגשגת במשטר סמכותני מאשר לארה"ב העצומה או אף גרמניה או צרפת בהן אתגרי ניהול המדינה שונים לחלוטין.

ההשוואה הבין לאומית מלמדת אותנו שמבחינה אמפירית אין בעולם מדינות בעלות תמ"ג גבוה שאינן דמוקרטיות מלאות לחלוטין או יצואניות נפט גדולות (שישראל עדין אינה כזו). כלכלות העולם המערבי בנויות על יזמות, חדשנות והמצאה לצד יכולות תעשייתיות, לפחות החלק של חדשנות ויזמות אינו אפשרי ללא דמוקרטיה פורחת. אנו נמצאים בצומת החלטה חשוב גם כלכלית. לשאלה הפוליטית החשובה איזו מדינה נהיה בדור הבא יש גם משמעות כלכלית. האם ישראל דמוקרטיה ליבראלית במונחים אירופאים והמשמעות של הדבר היא כלכלה פתוחה משגשגת מבוססת הייטק (כולל חסרונות הקשורים בפיתוח זה כגון חלוקת פירות התמ"ג באוכלוסייה) או האם ישראל נשארת דמוקרטיה שאינה ליבראלית, מדינת לאום עם זהות דתית, בעלת כלכלה עם מוטיבים של ניהול ממשלתי כגון יצוא משאבי טבע ופעילות ענפה של חברות ממשלתיות. נראה כי עבור ישראל הקטנה מודל כזה יכול לעבוד כמו שהוא עובד בסינגפור או אצל החברים החדשים שלנו במפרץ הפרסי אולם הוא יהיה כרוך בשינוי משמעותי בחלוקת ההון במדינה וריכוזו אצל בעלי התפקידים בחברות ממשלתיות והאחראים על פעילות ממשלתית כגון נמלים, אנרגיה ותשתיות יחד עם שחיתות הקשורה לפעילות ממשלתית כזו  ובהשפעה שלילית על הסביבה.