בשעה שמירב תשומת הלב הציבורית נתונה לבחינת מהלכיה של איראן במישור הגאופוליטי, מתרחשים תהליכים כלכליים המשפיעים על חוסנה הלאומי של הרפובליקה האסלאמית. הירידה החדה בערכו של המטבע המקומי מול הדולר בעת האחרונה מעידה על עוצמת הטלטלה הכלכלית באיראן. צניחת שער המטבע המקומי הובילה להפסקת המסחר בשער החליפין לאחר שחצה את רף ה-6,000 טומאן לדולר. מאמצי הבנק המרכזי באיראן לייצב את שערו היציג של הדולר על 4,200 טומאן לא נשאו פרי והובילו לסגירת שוק המרת הכספים על-ידי החלפנים. כך כותב דורון יצחקוב בפרסום של מרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים (*).
מבט רטרוספקטיבי לשער המטבע המקומי בימים שלאחר התבססותה של הרפובליקה האסלאמית עשוי ללמד על גודל הטלטלה הפוקדת את המטבע ביחס לשוק העולמי. לשם המחשה, שערו היציג של המטבע האיראני לאחר המהפכה עמד על 7 טומאן לדולר, בעוד שבשוק החופשי הוא נסחר תמורת 10 טומאן. אין תמה אפוא שהירידה הנוכחית בערך המטבע וחוסר האמון בין האזרחים לבין המערכת הבנקאית הובילו לדרישה נחרצת של מספר חברי פרלמנט לפיטוריו המידיים של נשיא הבנק המרכזי האיראני – וַלי אללה סיף.
לכאורה קיימת סתירה בין השפל אליו הגיע ערכו של המטבע המקומי לבין הכנסות המדינה מנפט וגז. שוק הנפט האיראני ניצב במקום החמישי בעולם, עם כושר הפקה של ארבע מיליון חביות ביום. בנוסף מוערכות עתודות הגז הטבעי האיראני בכ-17.5% מכלל עתודות הגז המוכחות, קרי, השניות בגודלן בעולם לאחר רוסיה. יתרה מזאת, על פי נתוני ארגון ה- CIA, התמ"ג (תוצר מקומי גולמי) האיראני נאמד ב-1.63 טריליון דולר והתמ"ג לנפש ב-20,000 דולר. אולם נתונים אלו אינם משקפים כלל את מצבה של אוכלוסיית איראן שסובלת מאבטלה, אינפלציה, פערים הולכים וגדלים בין ההכנסה הממוצעת למשפחה לבין סל הוצאות משק הבית, מצוקת דיור חריפה ועוד.
ניתוח המשוואה הפוליטית-כלכלית עשוי לסייע בהבנת הסיבות למשבר בשוק שער החליפין. קיימת נטייה בקרב מומחים במערב לקטלג את המשטר הכלכלי האיראני ככזה התואם את תבנית "הכלכלה המתוכננת" (command economy), המגדירה את הממסד השלטוני כשחקן הבלעדי הפוסק באשר לייצור ולצריכה של טובין ושירותים. על-אף העובדה שקיים דמיון בין המשטר הכלכלי האיראני (שהחליש את כוחו של המגזר הפרטי) לבין "הכלכלה המתוכננת", המייצגת נאמנה את כלכלת ברית-המועצות טרם התפרקותה, התעלמות ממאפייני הכלכלה הדואלית הנהוגה באיראן מקשה על ניתוח ראוי של האירועים.
כלכלת איראן מכילה, הלכה למעשה, שני צירים מקבילים: המשטר הכלכלי הרשמי המיושם על-ידי הממשלה וציר מקביל הידוע בכינוי "כלכלת קרנות הצדקה" (או לחילופין "כלכלת הבוניאדים"). הגדולה מבין הקרנות היא קרן "המדוכאים והנכים" (בוניאד-י מוסתזעפאן וַג'אנבאזאן-י אנקלאב-י אסלאמי) הנחשבת לישות הכלכלית השנייה בגודלה לאחר חברת הנפט הלאומית. פעילותן של קרנות הצדקה – שמקורן בהחרמת נכסי "הקרן הפּהלוית" על-ידי המשטר המהפכני – נועדה לענות על צרכים סוציאליים של המעמד הנמוך בחברה, שיפור תנאי משפחות החללים, שיקום אסירי המלחמה, ופעולות שונות בתחומי רווחה, הקניית ידע אסלאמי, תרבות, חינוך ועוד.
לאורך ציר הזמן הפכה הפעילות בקרנות הצדקה לציר כלכלי דואלי רב עוצמה שאינו נתון לפיקוח הממשלה, ואשר לא חלים עליו תהליכי מיסוי, דיווח, ורישום במערכת החשבונאית של המדינה. ברור אפוא כי היעדר יכולת הפיקוח מהווה מקור לשחיתות, העלמות מס, והקצאת משאבים, שלא על-פי מסגרת התקציב השנתי המאושר. יתרה מזאת, החוקה האיראנית מגדירה במפורש את יחסי הכוחות בין המנהיג העליון לבין הנשיא ומציבה תחת אחריות המנהיג העליון את קביעת סדר היום והקצאת המשאבים. כנגזרת מכך, חלק ניכר מהכנסות המדינה מופנה לגופים הנמצאים תחת אחריות ישירה של איתאללה ח'אמנאי, כדוגמת משמרות המהפכה, שמעבר להיותם ממסד ביטחוני הפכו לקונגלומרט כלכלי רב עוצמה.
המבנה הכלכלי הדואלי יוצר השלכות המסמלות את ייחודיותו של המשק הכלכלי האיראני. לראיה, כוחו של נשיא קרן המדוכאים הנוכחי (מוחמד סעיד-כיא), אינו נופל מעוצמתו (ויש הטוענים שאף עולה עליה) של שר הכלכלה האיראני – מסעוד כּרבאסיאן. לא בכדי עוצמתן של אגודות הצדקה והשפעתן על הכלכלה האיראנית מהוות מקור להתנצחות מתמדת בקרב מוקדי הכוח בשלטון. ברור אפוא כי הפעילות בקרנות הצדקה נועדה, בין השאר, לחזק את כוחו של הממסד הדתי במאזן הכוחות הפוליטי באיראן. כך לדוגמה, קרן "אוסתאן-י קודס-י רזווי", המשמשת כבסיס תמיכה בעבור אִברהים ראיסי (יריבו של רוחאני בבחירות), מייצגת נאמנה את עוצמתן של קרנות הצדקה והשפעתן על המרחב הפוליטי.
כמנהגו, תולה הממסד השלטוני האיראני את האשמה בנפילת ערך המטבע בגורם חיצוני, קרי המערב, בטענה כי מקור הטלטלה נובע מאיומי הממשל בוושינגטון לסגת מהסכם הגרעין. לטענת הדוברים השונים, מדיניות ממשל טראמפ בנוגע לחידוש הסנקציות מובילה לחוסר וודאות שמונע ממדינות אירופה לקשור עצמן בהסכמים מסחריים עם איראן. מנגד, סוחרים מקומיים מאשימים את הבנק המרכזי האיראני בהאטה מכוונת של הזרמת מטבע חוץ לבתי המרת הכספים במטרה ליצור מחסור מכוון. חלקם אף טוענים כי יצירת המחסור נועדה להאיץ את הביקוש למטבע זר, על מנת למלא את חוסרי התקציב.
רצונם של האזרחים להמיר את כספם במטבע זר, במטרה לשמור על ערכו, מעיד על חוסר האמון בין האוכלוסייה לבין המערכת הבנקאית. האינפלציה והתייקרות סל המוצרים הבסיסי מובילות לחיפוש מתמיד אחר פתרונות בר-קיימא בהיעדר אלטרנטיבה בנקאית. הנפילה בערך המטבע מלווה גם בשפל מתמשך של תהליכי ייצור בשוק המקומי כתוצאה מהיעדר עידוד מצד הממשלה. נתוני האבטלה הגבוהים והעדפת הייבוא על עידוד התעשייה המקומית מותירים חותם על הטלטלה במטבע המקומי. לטענת תעשיינים וכלכלנים כאחד, תחושת הביטחון הנובעת מההכנסות הגבוהות ממשאבי הטבע והעדפתו של המשטר המהפכני לקבוע את סדר היום הכלכלי מהוות מקור לסטגנציה. זאת ועוד, התעלמות הממסד מעקרונות בסיסיים של כלכלה חופשית (לפיהם ההחלטות על ייצור ותמחור טובין, כמו גם על אופן השקעתם, נתונות בידי בעליהם הפרטיים), מבליטה את חולשותיה של הכלכלה האיראנית.
לא ניתן לנתק את הטלטלה שסופג עתה המטבע האיראני מהתסיסה החברתית שהחלה בשלהי שנת 2017. המחאה החברתית שהקיפה כשמונים ערים ברחבי איראן נבעה מפערים הולכים וגדלים בין השקעות מסיביות במישור הצבאי (במטרה להרחיב את מרחב השפעתה של איראן באזור), לבין רצון העם לשפר את רמת החיים. מחאה זו הייתה פועל יוצא של עלייה ביוקר המחיה, ממדי עוני ואבטלה גבוהים, עלייה במחירי הדיור, ופשיעה גוברת. עקב כך, ראוי לנתח את טלטלת המטבע בהקשר הרחב של האירועים הפוקדים את איראן ולא על בסיס של ניתוח מקומי.
ראוי להסב את תשומת הלב לעובדה, כי מרגע כינונה של הרפובליקה האיראנית הטיפו מנהיגיה להתנתקות מכל סממן מערבי ובכלל זה שימוש במטבע זר, אלא שרצונם של אזרחי איראן פועל בציר הפוך לעצת מנהיגיהם. ניתן להסתכן ולומר כי מקור עוצמתה של כלכלת איראן – הכנסותיה מגז ונפט – עלול להפוך לנקודת תורפה עקב חולשותיו של המשטר הכלכלי. התעלמות ההנהגה מצרכי החברה והפניית משאבים מסיביים למישור הצבאי, כמו גם העלמת עין מחולשותיו של המבנה הדואלי, עלולות להציב אתגרים משמעותיים בפני המשטר המהפכני בעתיד.
(*) ד"ר דורון יצחקוב הוא חוקר במרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגיים ועמית מחקר במרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב.