במהלך שנות התשעים יצא האיחוד האירופאי ביוזמות גדולות, יקרות ושאפתניות לתמיכה וסיוע למדינות צפון אפריקה והמזרח התיכון. תכניות אלו כגון Euro- MED שותפות של מדינות אירופה ומדינות הים התיכון (mediterranean) הנקראת גם 'יוזמת ברצלונה', לצד תוכניות שיתוף וסיוע אחרות נכשלו במבחן ההיסטוריה כישלון חרוץ, מהדהד ומדמם.
מליוני פליטים ממדינות הים התיכון המציפים את אירופה, אלפים רבים (אולי עשרות אלפים) של מתים, מהגרים ופליטים שטבעו במהלך הניסיונות להגיע ליבשת המובטחת – מראים לאירופאים שמדיניותם מול הים התיכון נכשלה כשלון חריף. השותפות האירופית-ים תיכונית, בה מתהדר האיחוד האירופי, אינה מבוססת על יחסים שוויוניים, אלא היא פרויקט אירופי בעיקרו, שמקדם אינטרסים אירופיים, ושרואה במדינות ערב לקוחות ולא שותפות. העולם הערבי הרואה עצמו קורבן לקולוניזציה מערבית (בין אם תפיסה זו נכונה ובין אם לא) לא רוצה שאירופה תחלק לו ציונים ותגיד לו מה לעשות.
מדוע נכשלה אירופה בהתנהלותה מול אגן הים התיכון? הכישלון האירופי נובע משילוב של כמה גורמים: המציאות הגאו-פוליטית עצמה, חוסר עשייה אל מול סימני אזהרה, היעדר מדיניות ברורה וכלים מתאימים, קושי ביישום המדיניות הקיימת, ויחס שגוי למדינות האזור. אירופה התעלמה מהבעיות ולא הלכה לקראתן אז הבעיות הלכו לקראת אירופה והגיעו לפתחה.
היעדר מדיניות ברורה וכלים מתאימים – התקווה האירופית (אולי החלום האוטופי האירופאי) הייתה שאימוץ מתכון אירופי על-ידי העולם הערבי ייצר מציאות אזורית יציבה ובטוחה, ואולם לא כך היה. ניסיונות לקדם ליברליזציה כלכלית לא הובילו לליברליזציה פוליטית, וניסיונות לקדם חברה אזרחית פעילה לא הובילו לדמוקרטיה. התפיסה הזאת נכשלה ומחייבת שינוי פרדיגמה. לאירופה לא הייתה מדיניות ברורה, לא הייתה תיאוריה כיצד לקדם שינוי פוליטי, וחסר היה ידע בסיסי על המזרח התיכון לצד חוסר הבנה בסיסי של מקבלי ההחלטות באירופה על נושאים קריטיים כגון האיסלאם הפוליטי. לאיחוד האירופי עוד אין מדיניות-חוץ אחידה, דרכי הפעולה שלו אינן מתאימות להתמודדות עם הסכסוכים הפנים-מדינתיים החדשים (ששונים מהותית מהסכסוכים הבין-מדינתיים הישנים), ויכולת ההשפעה הכלכלית שלו על מדינות האזור נמצאת בירידה אל מול הכסף והשווקים שיכולות להציע מדינות כמו סין ורוסיה. אירופה, שהתמקדה בניסיון לקדם דיאלוג פוליטי וממשל תקין, צריכה כעת להתמקד בניהול משברים, ורצוי שתעשה זאת בתיאום עם שחקנים בינלאומיים שונים ותוך למידה מניסיון שנלמד באזורי סכסוך אחרים
קושי ביישום המדיניות הקיימת – הקושי האירופי הוא לא רק במדיניות, אלא גם בנכונות ליישם אותה. לעתים קרובות יש סתירות בין החלטות האיחוד האירופי לבין המדיניות שנוקטות מדיניות ספציפיות שחברות בו. המדיניות האירופית אינה עקבית, ומיושמת לרוב באופן שונה ביחס לכל תת-אזור או מדינה. אירופה גם אינה עומדת תמיד במילתה. בעולם הערבי יש ביקורת על כך שאירופה עודדה גורמים במדינות ערב לקדם דמוקרטיה, אך כשאלו החלו עושים זאת, הם לא זכו לתמיכה האירופית לה היו זקוקים. (דוגמת שלטון א-סיסי), ולשם כך הוא מוכן להתרחק מהערכים שלו, לאבד את המצפון המוסרי, להימנע מיישום מלא של מדיניותו.
בחוסר עשייה אל מול סימני אזהרה – האיחוד האירופי טעה כשהתמקד רק בנעשה במדינות הקרובות לו באגן הים התיכון, והזניח את אשר התרחש במדינות רחוקות מעט יותר. לסכסוכים בתימן ובעיראק, למשל, יש השפעה ניכרת על המציאות האזורית, והאיחוד האירופי כמעט שלא הקדיש להם תשומת לב. נוסף על כך, האיחוד האירופי העלים עין במשך תקופה ארוכה ממשבר הפליטים הסורים בירדן ובתורכיה. הכתובת הייתה על הקיר במשך תקופה ארוכה, אך אירופה עשתה מעט בנידון והתעוררה אל מציאות כואבת. בהקשר זה האיחוד האירופי נמנע פעמים רבות מפעולה כי לא היה בטוח מה יהיו תוצאותיה. ואולם, משבר הפליטים הסורים מראה שיש מחיר גם לחוסר עשייה, ולעתים הוא גבוה יותר מהמחיר של עשיית טעות.
המציאות הגאו-פוליטית – הבעיות באזור אגן הים התיכון הן אמתיות ומהותיות, ואינן נובעות רק מחולשה אירופית אלא מתהליכים רחבים יותר. אין כל ודאות שמדיניות אירופית אחרת הייתה מובילה לתמונת מציאות שונה. כישלון האביב הערבי, עליית המדינה האסלאמית' התחזקות הימין הקיצוני באירופה, והמדיניות הרוסית באזור – כל אלה מעצבים מצב קשה ומורכב, עמו צריך כעת האיחוד האירופי להתמודד לא רק בשעריו – גם ברחובותיו פנימה.