התדמית של ישראל בעולם מעוצבת בעיקרה על ידי כלי התקשורת הבינ"ל. ישראל מסוקרת באופן נרחב בכל כלי התקשורת ועל הסיקור הזה אחראיים מספר קטן יחסית של כתבים זרים מטעם הרשתות השונות אשר שוהים בישראל. העיתונאים הזרים המסקרים את ישראל מהווים תפקיד מפתח חשוב ביותר בעיצוב תדמיתה של ישראל בעולם. הכתבים הזרים הם הקובעים הבלעדיים בדרך כלל לגבי מהות הסיקור התקשורתי ומה יהיה אורך הסיקור. משום כך, יש חשיבות רבה לתפיסת העולם של אותם כתבים, ומה הם באים לסקר בישראל.
למרביתנו נראה שהסיקור של ישראל בעולם מוטה ומגמתי תוך ההתעלמות מופגנת ומכוונת מהצד הישראלי ונקיטת סטנדרט כפול מול ישראל. למה זה קורה? התשובה מורכבת מאד וכוללת אלמנטים תרבותיים והיסטוריים סבוכים הראויים להתייחסות נפרדת ומעמיקה, אבל יש סיבה אחת בנאלית, הייתי אומר טכנית – הסכסוך הישראלי פלשתינאי פשוט זמין יותר ונוח יותר לכסות אותו! אין עוד הרבה מקומות בעולם בהם הכתבים נהנים מתנאים של 'עולם ראשון' ומכסים חדשות של 'עולם שלישי'. אזורי קונפליקט הם מסוכנים, יש בהן חוסר ודאות, סיכון וחוסר נוחות פיזי ואילו הסכסוך אצלנו מספק חומר עיתונאי טוב בתנאי מחלקה ראשונה.
קחו עיתונאי ממוצע של רשת שידור זרה שנשלח או שמוצב בישראל. הוא קם בתשע בבוקר לארוחת בוקר ענקית ומפנקת במלון על חוף תל אביב, לאחר שחיה או הליכה לאורך הטיילת הוא עדין מספיק להגיע בצהריים לאזור עוטף עזה או הגדה המערבית, כדי לעשות עוד סיפור קורע לב על הישראלים האכזריים, לעלות לשידור חי עם שכפ"ץ וקסדה כדי להגביר את הרגשת האקשן עבור הצופים בתוכניות אירוח הבוקר באירופה ולהספיק ל happy hour חזרה בתל אביב, לנוח קצת בבריכה ולצאת בערב עם כל הצוות לפאב אופנתי באחת הערים התוססות באזור.
ומה האלטרנטיבה? לצאת לשבוע לשטח בלוב או בסודאן, להיות בסיכון חיים ממשי? בחלק מהמקומות ללא תנאים בסיסיים של מים, מזון טרי או מקלחת ואף להסתכן במאסר ממושך? זה לא שהרשתות הזרות לא יוצאות לשטח, כמובן שהן יוצאות, אבל אלו מבצעים בודדים, פרויקט מוגבל בזמן שיסתיים כאשר "כתבנו בסוריה" יחזור בבטחה לאולפן בלונדון ויספר על רשמיו.
פרופ' יואל כהן, מרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל, ביקש לבחון את עמדתם של העיתונאים הזרים השוהים בישראל לגבי נושאים שונים. פרופ' כהן ערך סקר עליו השיבו 160 עיתונאים מקרב קהילת הכתבים הזרים וכן ערך השוואה עם סקר מוקדם יותר שערך בנושא בשנת 1989. על ידי בחינת תשובותיהם של העיתונאים הזרים, פרופ' כהן מיפה את הנושאים המרכזיים אשר יגיעו לכותרות. המחקר החדש אשר התבסס על הסקר, התפרסם לאחרונה בכתב עת אקדמי, Journal of Arab & Muslim Media Research, שנערך בידי פרופ' נורדין מילאדי מאוניברסיטת קטאר.
הנושא שנבחר כמעניין וחדשותי ביותר על ידי הכתבים הזרים הוא מלחמה וטרור. נושאי תרבות כגון ישראל כארץ הקודש, או סיקור יחסי ישראל- ארה"ב ויחסי ישראל- מדינות ערב, הינם חשובים הרבה פחות ועיתונאים פחות יסקרו אותם בעולם. בהתאמה, במהלך הסקר עלה כי המקורות המרכזיים מהם מקבלים הכתבים מידע הם דובר צה"ל ומשרד החוץ, זאת לעומת מקורות ידע ממשרדים ממשלתיים שעוסקים בעניינים פנימיים בארץ כגון כלכלה, מדע, קליטה ודת.
מהסקר עולה כי בהיבט של סיקור תקשורתי בינ"ל, ישראל מוצגת לרוב רק בהקשרים לוחמניים של מלחמה וטרור, וכלל לא עולים נושאים תקשורתיים המציגים נושאים פנימיים בישראל כגון החברה, התרבות וההיסטוריה הישראלית.
פרופ' כהן מסביר אל חשיבות מחקרו: "על אף שהמוקד לסיקור התקשורתי כעת במזרח התיכון מתמקד בחילופי השלטונות במצרים ובלוב, והמצב בסוריה ובעיראק. על אף זאת, לטווח הארוך, הדילמות לגבי הסיקור התקשורתי של ישראל בעולם קיימות לא פחות וזהו אתגר למקבלי ההחלטות ולדוברים ממשלתיים.
חשוב להבין מהם הגורמים המשפיעים על הסיקור התקשורתי בעולם. זאת הדרך למפות מה מוצג, מהם המסרים המועברים, וממילא ללמוד איך אנחנו נראים בעולם ומכאן הנגזרות איך להתמודד עם התופעה."
אני שואל. למה ישראל לא יוצאים למלחמה עתונאית כגון להציג בעולם תמונות של אימה פלסטינית [קיצונית] מחלקת ממתקים בגאווה כי בנם היתפוצץ אוי כגון טרוריסט פלסטנאי מכין טילים לשדר לישראל בשעה שמחזיק ילדו בידו [כדי להיתגונן מפני ירי ישראלי] ואחר כך כשיראל אכן ירה עליו היא עושה מאמאץ להראות לעולם שישראל הרג ילד קטן. מראים הכל בתוך תמונה כרכטרית אוי וודאו של משחקים תמונה כזה בלי הסברים נותן הסביר בתוך רגע
וזה פלאי מעוד גם בלי הסברים כתובים