ב-15 בינואר 2015 הורה הרכב מורחב של בית המשפט העליון בדיון נוסף (דנ"א 5698/11) על מחיקת תביעת הנזיקין שהגיש מוסטפא דיראני נגד מדינת ישראל, בטענה לעינויים שהופעלו כלפיו על ידי חוקריו בעת שהיה נתון במשמורת בישראל. דיראני, אזרח לבנוני, היה פעיל בארגון הטרור "ההתנגדות המאמינה" ולהערכת גורמי הביטחון ומערכת המשפט היווה סיכון ביטחוני ממשי למדינת ישראל. בשנת 1994 נלכד דיראני בלבנון על ידי כוחות הביטחון הישראליים והוחזק במעצר מנהלי. בשנת 2000, במהלך שהותו במשמורת בישראל, הגיש דיראני תביעה נזיקית לבית המשפט המחוזי בתל אביב נגד מדינת ישראל, בטענה לעינויים ומעשי אינוס וסדום שבוצעו בו, לכאורה, על ידי חוקריו. סכום התביעה הועמד על הסכום (הסמלי) של 6 מיליון ₪. בשנת 2004 ובעוד תביעתו תלויה ועומדת, שוחרר דיראני במסגרת עסקה לשחרור שבויים וחטופים ישראליים שנשבו בידי חזבאללה, והוחזר ללבנון. זמן קצר לאחר חזרתו ללבנון שב דיראני להיות פעיל טרור ומיזג את "ההתנגדות המאמינה" עם ארגון הטרור של חזבאללה. בתגובה, הגישה מדינת ישראל לבית המשפט המחוזי בקשה לסילוק התביעה על הסף, על בסיס הכלל במשפט המקובל לפיו "אין מבררים תביעתו של אויב".
לאחר פינג- פונג משפטי, נקבע בדעת הרוב בהרכב מורחב של שבעה שופטים בהובלתו של נשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס, קיבל בג"צ את טענות המדינה למחיקת תביעתו של דיראני. הכרעת הרוב התבססה על הכלל "אין מבררים את תביעתו של האויב בעת מלחמה".
חשיבות פסק הדין, כפי שציין השופט רובינשטיין, אינה בתוצאתו הקונקרטית, אלא במבט לעתיד בהתוויית מדיניות גם לגבי הקשרים אחרים, שכן עתידים להגיע לפתחי בית המשפט תיקי טרור נוספים והדינמיות של המאבק בטרור אינה מאפשרת לחזות לעת הזאת את כל המצבים.
פעמים רבות, המציאות המשתנה בזירות לוחמה שונות מגיעה לפתחם של בתי המשפט בהמתנה למענה ולהסדרה חוקית של פעולות הלחימה. הלחימה הקלאסית (והמוסדרת משפטית) בין מדינות כמעט ונעלמה מן הנוף, כאשר את מקומה תופסים בעת הזו סכסוכים חמושים בין מדינה, או קואליציית מדינות, לבין ארגוני טרור ומיליציות לא-מדינתיות חמושות. סכסוכים אלה מעלים באופן תדיר דילמות ואתגרים משפטיים, אשר טרם הוסדרו באופן מקיף במשפט הבינלאומי.
פסק הדין בעניין דיראני מהווה המחשה לדרך הפעולה של פיתוח הכללים המשפטיים והתאמתם למאפייניה של הלחימה המודרנית בטרור על ידי בתי משפט מדינתיים. ככל שתגבר התעצמותם של ארגוני טרור ברחבי העולם לכדי "צבאות טרורילה", הקרובים במאפייניהם לאלו של צבאות סדירים (מבחינת כוחם הצבאי, הסיכון הביטחוני שהם מהווים, היקף ומשך פעילותם), כן תידרש חשיבה מחודשת אשר למעמדם המשפטי של החברים בהם, ובפני בתי המשפט יוצגו סוגיות נוספות, אשר כיום שנויות במחלוקת. אתגרים אלה יצריכו התאמה יעילה של הכללים המשפטיים ללחימה המודרנית.