בתחילת מאי 2013 מתוכנן ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לקיים ביקור רשמי בסין. יהיה זה ביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי בסין מזה כשש שנים, ונוכח דלילות המפגשים בין ראשי שתי המדינות ועליית השפעתה של סין בזירה הבינלאומית, חשיבותו רבה. יתרה מכך, במרס 2013 הושלם בסין תהליך חילופי שלטון ואת צמרת ההנהגה מאיישים כעת בעלי תפקידים חדשים. תהיה זו הזדמנות להכיר את מנהיגיה החדשים של סין, שחלקם צפויים להישאר בתפקידם בעשר השנים הבאות. בסקירה להלן סוקר ד"ר יורם עברון, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ומרצה בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה את הנושאים שעל הפרק בפגישת המנהיגים.
מאז פרוץ אירועי "האביב הערבי" נערכת בסין חשיבה מחודשת לגבי מדיניותה במזרח התיכון. מאז נפתחה סין לעולם בסוף שנות ה-70, התאפיינה גישתה למזרח התיכון בהיעדר מעורבות משמעותית בתהליכים פוליטיים ומדיניים באזור, התמקדות בלעדית בקידום האינטרסים הכלכליים שלה, ושמירת מדיניות מאוזנת כלפי המדינות ושאר השחקנים האזוריים. אירועי "האביב הערבי", בעטיים נפגעו האינטרסים הכלכליים של סין באזור, ובה-בעת כוונותיה המוצהרות של בייג'ינג בשנים האחרונות לרכוש מעמד משמעותי בפוליטיקה העולמית, מעוררים בה את ההנחה שמדיניותה הקיימת כלפי המזרח התיכון מוצתה. במקום זאת, עליה להרחיב ולהעמיק את קשריה באזור, כדי לבסס בו אחיזה איתנה וארוכת-טווח, תוך ניצול העובדה שמערך הכוחות האזורי עובר תמורה משמעותית. ידוע במיוחד מאמרו מעורר ההדים של חוקר היחסים הבינלאומיים המוביל בסין, וואנג ג'י-סה (Wang Jisi), מאוקטובר 2012, שסבור, כי סין נדרשת לאמץ אסטרטגיה חדשה של "צעידה מערבה" ולפתח את קשריה ומעמדה במרכז אסיה ובמזרח התיכון. התפתחות זו טומנת בחובה אתגר משמעותי עבור ישראל: אם תניח סין שנוכח חששותיה של ישראל מארצות הברית היא תימנע מלחזק את קשריה עימה ובה-בעת ברור לה שתלותה בנפט הערבי (והאיראני) צפויה לגדול, תהליך הגברת מעורבותה במזרח התיכון עלול לפסוח על ישראל. בינתיים, כפי שממחישה הזמנתו של אבו מאזן לסין באותם ימים בהם ישהה שם נתניהו (אם כי לביקור מעט קצר יותר), סין דבקה בגישתה המאוזנת כלפי ישראל והפלסטינים, וקושרת את היחסים הבילטרליים עם ישראל למדיניותה האזורית. מכאן, שישראל לא פיתחה עדיין מערכת יחסים העומדת בפני עצמה מול סין.
מציאת אינטרסים משותפים עם סין היא בעלת חשיבות גבוהה מבחינת ישראל, ומפגש בין ראשי המדינות בעיתוי זה יכול לקדם זאת. על אף תמיכתה המסורתית של סין בקו הערבי וקשרי האנרגיה שלה עם המדינות המוסלמיות, היא זוקפת לזכות ישראל כמה נקודות משמעותיות: בידיה אחד המפתחות העיקריים ליציבות האזור, דבר בו יש לסין עניין רב, ויתרה מכך – אירועי "האביבי הערבי" המחישו שישראל הנה אי של יציבות בליבו של אזור רב תהפוכות. בנוסף, ישראל היא מקור ידע חשוב על התרחשויות האזור, לגביו סין חשה לא פעם אובדת עצות. ישראל גם נתפסת בסין כמקור לטכנולוגיות מתקדמות ויש לה עניין לקדם את יחסי המדע והטכנולוגיה עימה, ואולי אף את קשרי האנרגיה ככל שענף הגז הטבעי יתפתח בישראל. לבסוף, סין אמנם אינה מייחסת עוד לישראל השפעה בלתי מוגבלת בוושינגטון, כפי שנהגה בעבר, אך היא בהחלט סוברת שחיזוק הקשר עם ירושלים יהווה סממן לכך שנחיתותה האזורית ביחס לארצות הברית הולכת ומתאזנת.
בנסיבות אלה, ביקור נתניהו בסין טומן בחובו הזדמנות משמעותית שחבל יהיה להחמיצה. אחת הדרכים להחמצת ההזדמנות תהיה מתן דגש יתר לסוגיה האיראנית. חשיבותו של האיום האיראני אינה מוטלת בספק וודאי שמוטל על ישראל לעשות כל שביכולתה כדי לסקלו, כולל העלאת הנושא בפני הצמרת הסינית החדשה. עם זאת, הנושא נדון בשנים האחרונות בכל מפגש משמעותי בין המדינות, ולא אחת תפס את חלק הארי של סדר היום תוך דחיקתם של נושאים חשובים לא פחות מבחינת סין. הפיכת הנושא למרכז השיח בין ראשי המדינות תשמש לסינים הוכחה כי חיזוק הקשרים הבילטראליים בין שתי המדינות מצוי – מבחינת ישראל – במקום נמוך וחשיבותה של סין בעיניה מתמצה בקידום ענייניה הביטחוניים.
תועלת רבה יותר תופק מאיזון השיח בין נושאים חשובים לישראל (איראן) לנושאים בעלי חשיבות לסין וליחסי המדינות. בראש ובראשונה, על ישראל להמחיש לסין שהיא מעוניינת לקדם את היחסים הבילטרליים בין המדינות, ולשם כך היא מוכנה לסייע – במסגרת יכולותיה המוגבלות – לקידום האינטרסים הסינים במזרח התיכון. סוגיות ספציפיות שניתן להעלות בהקשר זה הן: קידום השקעות סיניות בישראל (דבר שתואם את האינטרסים של שתי המדינות) ומיסוד דיאלוגים רשמיים רמי-דרג וסמי-רשמיים בין המדינות. בתחום משולש היחסים סין-ישראל-ארצות הברית, ישראל יכולה להבהיר לסין שבעוד שקשריהן בתחומי הטכנולוגיה יישארו כפופים למסגרת ההבנות בין ירושלים לוושינגטון, היא פועלת לקדם את פעילותיה מולה במגוון רחב של תחומים בלתי-רגישים. לבסוף, נוכח רצונה של סין למלא תפקיד בעל נראוּת גבוהה יותר בפוליטיקה המזרח-תיכונית, ישראל יכולה להעלות לדיון את אפשרות השתתפותה של סין במסגרות ובפעילויות בינלאומיות שונות בעלות הקשר אזורי, ולדון עימה בהתפתחויות אזוריות בוערות כמו סוריה. ביקורו של אבו מאזן בבייג'ינג, במקביל לביקור נתניהו, מזמין דיון בתרומתה האפשרית של סין לקידום פתרון הבעיה הישראלית-פלסטינית. העלאת נושאים אלה על השולחן תבטא הכרה ישראלית במעמדה העולה של סין ובחשיבותה האזורית הגוברת, ויאפשר לבטא באוזני סין את חששותיה וציפיותיה של ישראל באופן מאוזן יותר.
ולבסוף, נקודה אישית: בנימין נתניהו מזוהה יותר מכל פוליטיקאי אחר בישראל עם הקשר הקרוב הישראלי-אמריקאי. הדבר בוודאי מעורר את הערכותיה של סין שהוא יימנע מנקיטת צעדים משמעותיים לקידום היחסים עם סין, כדי לא לעורר את מורת רוחה של ארצות הברית, שמאז פעולתה הנחרצת לקטיעת הקשרים הביטחוניים בין המדינות נתפסת על-ידי מנהיגי סין כבלם להתפתחותם. כמו כן, נתניהו לא מילא תפקיד משמעותי בפיתוח היחסים בעבר, ובשתי הזדמנויות ביטל ביקורים מתוכננים בסין. מנגד, נתניהו היה זה שבתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה נחתם הסכם אספקת מערכת ההתרעה המוקדמת 'פאלקון' לסין, שמאוחר יותר בוטלה. נתניהו לא היה מעורב בביטול העסקה וגם לא היה מעורב במשבר ביטחוני נוסף שהתרחש בין המדינות ב-2004–2005. מכאן, שעל אף תפקידו המוגבל בהתפתחות היחסים, המאזן שלו נוטה לכף זכות. הדבר בולט בשנים האחרונות נוכח מהלכיו לקידום היחסים הדיפלומטיים והכלכליים בין המדינות, ובין היתר ידועות כוונותיו לשלב חברות סיניות בפרויקטי תשתית גדולים בישראל והנחייתו לשרי ממשלתו בתקופה של קיצוצי תקציב להמעיט בנסיעות רשמיות לכל המדינות מלבד סין. ניכר אפוא שעל אף זיקתו העמוקה ליחסים עם ארצות הברית, תרומתו של נתניהו ליחסים עם סין חיובית בעיקרה, והביקור המתוכנן יכול להוסיף לכך נדבך נוסף.