בשנה האחרונה החל ויכוח בין הכלכלנים לגבי הנסיבות שהובילו למשבר בגוש האירו. כלכלנים ופוליטיקאים שמרנים טענו כי המשבר בגוש נובע מניהול תקציבי לא אחראי של מדינות הגוש המצויות במשבר. גישה זו היא אף הגשה שרווחה במדינות המובילות בגוש האירו. כלכלנים אחרים, כדוגמת פול קרוגמן וקריסטינה רומר, טענו כי המשבר נבע מההבדלים בתחרותיות בין המדינות בגוש. ג'פרי סאקס (Sachs) מציג גישה שונה לחלוטין. לטענתו המשבר בגוש האירו נובע ממחסור בהון זמין לעסקים, בשל המשבר במערכת הבנקאות בגוש. הוויכוח בין מדיניות מצמצמת למדיניות המעודדת צמיחה הוא חשוב, אך לדעת סאקס לא הוא שיקבע את גורל הגוש.
ג'פרי סאקס הינו פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קולומביה, ומשמש כראש מכון Earth באוניברסיטה וכיועץ מיוחד למזכ"ל האו"ם. גישתו זו התפרסמה במאמר ב– Financial Times בקישור כאן . הסקירה הוכנה על ידי אגף כלכלה ותכנון במשרד התמת.
לטענת סאקס, המשבר האחרון נגרם מעודף נזילות שניתן על ידי ה- FED וה- ECB, ומחוסר פיקוח מתאים על המערכת הפיננסית. בשל כך, כספים רבים הגיעו ללווים מסוכנים. כך נוצרו בועות נכסים בארה"ב, ספרד ואירלנד, והחוב של הממשל היווני זינק. כאשר הלווים הבעייתיים התקשו להמשיך לקבל הלוואות זולות במהלך 2008, ניצבו הבנקים במצב בעייתי, כשרמת המינוף שלהם הייתה גבוהה, בעוד שההון שעמד לרשותם היה נמוך מדי. נכסי הבנקים, כדוגמת ני"ע מגובות משכנתאות ואג"ח ממשלתיות, איבדו במהירות מערכם. כתוצאה מכך, נפגעו ההלוואות הבין-בנקאיות, ולא ניתנו הלוואות גם לעסקים קטנים ובינוניים. הקושי של הבנקים ושל העסקים להשיג מימון להשקעות הכניס את המשק העולמי, ובפרט את ארה"ב ואת גוש האירו, למיתון.
לטענת סאקס מיתון זה לא היה מיתון קיינסיאני קלאסי. המיתון לא נגרם בשל ירידה בביקוש המצרפי[1], אלא בשל מחסור בנזילות עבור העסקים, אשר פגע ביכולת שלהם לבצע השקעות. בשל כך, פירמות פיטרו עובדים וצמצמו את מלאי ההון שלהן על מנת להפחית את תלותן במקורות מימון חיצוניים.
לדעת סאקס, ה- FED האמריקאי פעל נכון במהלך המשבר, כאשר הזרים נזילות רבה למערכת הפיננסית. הזרמה זו הרגיעה את המערכת הפיננסית בארה"ב עד לאמצע 2009. המדיניות הפיסקאלית המרחיבה של הממשל האמריקאי מילאה תפקיד משני בלבד בהתאוששות של המשק האמריקאי. מנגד, גוש האירו נכשל בהתמודדות שלו עם המשבר במערכת הפיננסית, במיוחד במדינות הפריפריה.
בתחילת 2010, כאשר התגלה כי נתוני החוב של יוון עוותו כלפי מטה, החלו אג"ח יווניות לאבד מערכן. כתוצאה מכך, ספגו הבנקים היווניים הפסדים עצומים בשל אחזקותיהם באג"ח של ממשלת יוון. כאשר החלו השמועות על פשיטת רגל אפשרית של יוון, שעלולה להתרחש במקביל ליציאה של המדינה מגוש האירו, הבנקים היווניים לא יכלו יותר לגייס פיקדונות, לתת ערבויות ראויות או ללוות בשוק הבין-בנקאי.
בלית ברירה פנו הבנקים היווניים אל ה- ECB כאל המלווה לעת מצוקה שלהם (Lender of Last Resort), אך ה- ECB התייחס לתפקיד זה באמביוולנטיות. השמועות דיברו על כך שיוון תוצא מגוש האירו, וכי ה- ECB ידחה ערבויות שיציעו הבנקים היווניים. כך, מתחילת 2010 החלו מפקידים למשוך את כספם מהבנקים היווניים ולהפקידם בבנקים במדינות אחרות בגוש.
משיכת הפיקדונות והקושי של הבנקים היוונים ללוות בשווקי ההון הבינלאומיים חייבה אותם לצמצם את הלוואותיהם. כתוצאה מכך, נוצר מחנק אשראי במדינה אשר הביא את המדינה למיתון קשה. לטענת סאקס, הכלכלה היוונית מתמוטטת כיום בעיקר בשל מחנק האשראי, ולא בשל המדיניות המצמצמת או היעדר התחרותיות. מ- 2010 מנסה יוון לייצב את הכלכלה שלה בעוד שהמערכת הבנקאית מתכווצת בדרמטיות. זוהי, לדעת סאקס, משימה בלתי אפשרית.
עם זאת, מחנק האשראי נוצר כעת גם במערכת הבנקאות של מדינות נוספות בגוש האירו. פיקדונות לטווח קצר הצטמצמו גם במספר מדינות אחרות בגוש, וביניהן אירלנד, ספרד ופורטוגל. כתוצאה מכך, הלוואות של הבנקים במשקים אלו הצטמצמו גם הן, וכך נכנסו משקים אלו למיתון חוזר (Double Dip Recession). הירידה בהיקף ההלוואות במערכת הפיננסית בגוש האירו יכולה אף להחמיר במידה והבנקים בגוש ייאלצו להמשיך בהגדלת יחסי הלימות ההון שלהם.
לדברי סאקס, אין שום עדות כי הרשויות האירופאיות הכירו בחשיבות של הצלת מערכת הבנקאות בגוש האירו, ובעיקר של אלו ביוון וביתר מדינות הפריפריה. רשות הבנקאות האירופאית הגדילה את דרישות הלימות ההון, ללא מתן תשומת לב למחנק האשראי הנוצר מכך. במצב זה, ההתמקדות על ביצוע קיצוצים תקציביים הינו מוטעה. הממשלות בגוש האירו אינן יכולות לצמצם את גירעונותיהן על ידי העלאת מיסים, מפני שהמיסים עצמם מצטמצמים בשל מחנק האשראי.
כיום ממשיך מחנק האשראי ביוון להחמיר, ויוון עלולה למצוא את עצמה מחוץ לגוש האירו, אם לא יינקטו צעדים החלטיים כדי למנוע "ריצה" על הבנקים היווניים. אם "ריצה" כזו אכן תתרחש, יוון תוצא אל מחוץ לגוש האירו, ואז גם בנקים פורטוגליים, ספרדיים ואיטלקיים יסבלו ממשיכה מהירה של פיקדונות. הדבר יקשה על הרשויות האירופאיות להמשיך ולשמר את הגוש.
סאקס קובע כי לראשי גוש האירו יש זמן מוגבל לפעול על מנת למנוע את התפרקות הגוש. לשיטתו יש לייצב את המערכת הפיננסית במדינות הפריפריה של הגוש, תוך הגדלת ההון של הבנקים, ולעמוד על כך שה- ECB יימלא כראוי את תפקידו כמלווה לעת מצוקה. צמצום הגירעונות של מדינות הפריפריה והשקעה מוגברת בתשתיות ובהון אנושי הינם חלק משמעותי בהתאוששות של גוש האירו בטווח הארוך, אך יש לטפל בהם רק לאחר שיינתן פתרון רציני להצלת הסקטור הפיננסי בגוש.