לאחר חזרת המשלחת הפלשתינאית מהאו"ם הכריז אבו מאזן כי הרשות מעוניית לפתוח מחדש את ההסכם הכלכלי (וגם כאן) הנקרא הסכם פריז, שבין ישראל והרשות – מה משמעות הדבר?
הכלכלות הישראליות והפלשתינאיות כרוכות זו בזו באופן הדוק. סחר, תנועת עובדים, העברות הון. השקל הוא מטבע עובר לסוחר בשטחים (יחד עם הדינאר הירדני והסעודי) ומסיבות זו סביר כי הכרה בעצמאות הפלשתינאית לא תבטל במחי יד את היחסים הללו מהם מרוויחים שני הצדדים כולל תושבי הרשות הפלשתינאית, אולם בהחלט יהיו בהם שינויים מבניים משמעותיים. בפוסט הזה אכסה בעיקר את נושאי החסר שבין ישראל והרשות.
הסכם פאריז שהוא הנספח הכלכלי להסכמי אוסלו מסדיר את היחסים הכלכליים שבין ישראל והרשות הפלשתינאית. ההסכם קובע "מעטפת מכס אחת" בין הרשות וישראל. קרי הרשות, מכיוון שאינה מדינה, היא אינה "שחקן" בין לאומי הקובע את המכס והתנאים שבהם הוא סוחר עם העולם.
סחורה המיובאת לרשות עוברת דרך נמל ישראלי (נמלי חיפה או אשדוד או נתב"ג ביבוא אווירי) ושם נבדקת התאמתה לתקנים הישראלים, לדוגמא תקן בטיחות למוצרי חשמל או תקן בריאות למוצרי מזון. לאחר מכן נגבה מכס ומע"מ מהיבואן ואז נכנסת הסחורה לתוך ישראל. בתוך ישראל הסחורה מועברת לרשות על ידי היבואן ובמקביל מועברים תשלומי המכס והמע"מ שנגבו על ידי שלטונות המכס הישראלים – לרשות הפלשתינאית.
התהליך הזה שנקבע בהסכם פאריז יש הבטים שונים לשני הצדדים:
בידוק בטחוני: זהו כמובן קו אדום חד-משמעי מבחינת ישראל, העובדה כי כל סחורה המיועדת לשטחים הפלשתינאים עוברת דרך נמל ישראלי מאפשרת בדיקה בטחונית של הסחורות.
גבייה: מבחינת גבייה נראה כי ההסדר למעשה מעניק יתרון מסויים לפלשתינאים. גביית המכס והמע"מ על ידי השלטונות הישראלים היא מעט מוחלטת, לאור האיכות היחסית של המערכות השלטוניות בישראל ההברחות לישראל הינן זניחות מתוך היקף הכללי של הסחר וכמעט כל מה שעובר בנמלי ישראל משלם מכס כדין ועומד בתקנים . סביר להניח, בהתבסס על המצב במדינות ערב השכנות או במדינות בעלות תמ"ג דומה לזה של השטחים הפלשתינאים, כי גביית המכס של המדינה הפלשתינאית העתידית תיהי נמוכה יותר מנגנוני השלטון השונים ושחיתות גבוהה יותר.
גביית תשלומי מכס ומע"מ על ידי ישראל בנמלי ישראל עבור הרשות הפלשתינאית מסתכמת על פי 'האקונומיסט' ב15% מההכנסות המשק הפלשתינאי ומהוות את החלק הארי של הכנסות הממשלה הפלשתינאית שכימעט ואין לה הכנסות אחרות כגון מס הכנסה או מיסי חברות. שוב, למרות שהכסף נגבה על ידי ישראל צריך לזכור כי זהו שישראל מחוייבת להעבירו לפלשתינאים על פי ההסכם.
תקינה: מרבית הסחורות הנכנסות לשטחים הפלשתינאים דרך ישראל צריכות לעמוד בתקינה הישראלית. סביר להניח שהתקינה הישראלית הינה מחמירה יותר מהתיקנה שהיו הפלשתינאים בוחרים לעצמם, שוב בהתבסס על מצב התקינה במדינות ערב השכנות. אומנם הפלשתינאים קונים מוצרים באיכות גבוהה יותר אבל בהחלט יתכן שהם היו מעדיפים מוצרים זולים יותר בתקינה פחות קפדנית.
כלומר למרות התנהלות של "כמעט" מדינה ברמה הבין לאומית (מעמד משקיפה באו"ם, שגרירויות בעולם וכו) השטחים הפלשתינאים אינם במעמד של יחידה כלכלית בין לאומית עצמאית. יש בעולם כמה דוגמאות לחוסר התאמה בין הגדרות בין לאומיות פוליטיות לבין הגדרות כלכליות מסחריות בין לאומיות. הבולטת ביותר הינה כמובן טאיוון.
טאיוון מתנהלת כמדינה עצמאית לכל דבר ועומדת בכל התנאים הבין לאומיים המקובלים לקביעה האם טאיוון הינה מדינה. מדובר בטריטוריה ברורה ומוגדרת בעלת ממשלה עצמאית המפעילה את ריבונותה באופן ברור כולל בנושאי חוץ ובטחון, מערכת חוק וסדר ציבורי, צבא, משטרה, מטבע – בקיצור הכל. אולם טאיוון אינה חברה באו"ם וכמעט אף מדינה בעולם אינה מכירה בא כמדינה עצמאית. אגב גם הנציגות של ישראל בטאיוון נקראת 'הנציגות הכלכלית והתרבותית של ישראל בטאיפה (ISECO)' ולא 'שגרירות' למרות שמדובר בשגרירות לכל דבר ועניין מהבחינה המעשית. הסיבה לכך היא כמובן סין. סין טוענת כי מדובר בשטח ריבוני סיני וכי טאיוון הינה "טריטוריה סוררת" המורדת בשלטון המרכזי הסיני ולכן מדובר בסכסוך סיני פנימי.
אולם מהבחינה הכלכלית טאיוון כן חברה בארגון הסחר העולמי – להזכירכם זהו אירגון של האו"ם שבו טאיוון אינה מדינה חברה – וזאת מכיוון שהיא יחידת מכס עצמאית. הבנק המרכזי והמטבע הטאיווני מוכרים בעולם ולמעשה טאיוון הינה אחד המשקיעים "הזרים" הגדולים בסין.
ונחזור אלנו ולהסכם פאריז.
לאור העובדה כי מדובר המעטפת מכס אחידה, מכירות של מוצרים שיוצרו בישראל לפלשתינאים אינם נקראים 'יצוא' אלה מכירות רגילות. הדרך היחידה לעקוב אחרי מכירות אלו הינה בקיזוז מע"מ שכאמור נגבה בכל עסקה על ידי ממשלת ישראל ומועבר אחר כך לרשות הפלשתינאית.
על פי נתוני המע"מ הסחר שבין ישראל והרשות עמד על 3 מילארדי דולר. מספר משמעותי זה (מעל 7% מהיצוא הישראלי) מציב את הרשות הפלשתינאית כשותפת הסחר השניה בחשיבותה של ישראל אחרי ארה"ב ולפני מדינות כגון צרפת, בריטניה וגרמניה. אם זאת יש לזכור כי חלק גדול ממכירות אלו הינן מוצרים שיובאו לרשות הפלשתינאית ורק "עברו" דרך נמל ישראלי. על פי ההערכות הסחר "האמיתי" בין ישראל והרשות (קרי סחר של מוצרים שיוצרו בישראל ויוצאו לרשות או הפוך מוצרים שיוצרו ברשות ויובאו לישראל) עומד על סדרי גודל של כשליש מסכום זה ומציב את הרשות הפלשתינאית כשותפת הסחר העשירית של ישראל לאחר ארה"ב ומרבית מדינות אירופה.
כאמור הכלכלות הישראליות והפלשתינאיות כרוכות זו בזו באופן הדוק. סחר, תנועת עובדים, העברות הון. מסיבה זו סביר כי הכרה בעצמאות הפלשתינאית לא תבטל במחי יד את היחסים הללו מהם מרוויחים שני הצדדים כולל תושבי הרשות הפלשתינאית, אולם בהחלט יהיו בהם שינויים מבניים משמעותיים.