שלשום הסתיים התרגיל הלאומי למוכנות העורף "נקודת מפנה", בין שלל הכתבות שליוו את התרגיל צדה עיני אחת שמאד הפריעה לי, בדיווח שעסק בבניית מרכז פיקוד חדש למגן דוד אדום בחיפה מופיעה השורה כי:
אני רוצה להבהיר כאן משהו באופן חד וחלק, אנשי מגן דוד אדום עושים עבודת קודש ללא שום מירכאות, אין לי שום טענות על הארגון ועל מתנדביו שראויים לכל שבח, אולם לדעתי בניית מקלט לבני המשפחות יוצרת בעיה אתית למדינה.
כחלק מהלקחים של מלחמת המפרץ הראשונה (1991) הוקמה במשרד התמ"ת יחידה בשם מל"ח- משק לשעת חירום, גוף זה עוסק בהכנת המשק האזרחי לשעת חירום ודאגה לתפקוד תקין של המשק כאשר מוכרזת שעת חירום כזו.
בשעת חירום סביר כי מרבית המשק יושבת, לא יתקיימו לימודים בבתי הספר וכי יורו לאזרחים להישאר בבתים (כך היה בצפון המדינה במלחמת לבנון השנייה וזאת מבלי שהוכרז מצב חירום באופן רשמי) במסגרת המל"ח הוכרזו מפעלים חיוניים ועובדים חיוניים המחויבים על פי צו להגיע לעבודתם בשעת חירום. דוגמאות לזה הן מאפיות (של לחם), נהגי חלוקה להפצת מצרכי מזון בסיסיים כגון אבקות חלב לתינוקות, טכנאים של רשת התקשורת ועוד מפעלים, חברות, עסקים ובעלי תפקידים שנועדו לאפשר חיים בסיסיים בעת חירום.
כל הללו הם אזרחים כמו עובדי מד"א שיצאו לעבודה בתוקף הוראת חירום וגם הם צריכים לצאת לתפקידם "…בידיעה שבני משפחתם בטוחים…".
אני מוצא טעם לפגם כי כספי ציבור הוצאו על בניית מקלט לעובדי ארגון מסוים. מחר יבנו עובדי התעשייה האווירית מקלט לבני משפחותיהם-שלהם ומחרתיים עובדי משרד הביטחון יבנו מקלט למשפחותיהם בקריה בתל אביב.
חוץ מזה, אתם רק יכולים לדמות בנפשכם את מהומת האלוהים בפתח המקלט כאשר יוכרז חלילה מצב חירום, יעמדו המנהלים בפתח ויקבעו מי קרוב משפחה ומי לא? מי חבר בוועד העובדים ומי לא? ואם אינני אחיו של עובד מד"א האם לא מגיע לי מיגון מהמדינה?
הפתרון הוא מתן פתרון מיגון לאוכלוסיה כולה אם בבית עצמו או בשטחים הציבוריים כגון מקלטים ציבוריים גדולים,ניצול מנהרות תחבורה (בחיפה: רכבת הכרמלית, מינהרות הכרמל) וכדומה ולא לארגונים נבחרים בלבד. כאן צודק אומרט – אסור לנו למגן עצמנו לדעת, צריך לפתור את הבעיה בהרתעה ובתקיפה (ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה) אבל זה כבר סיפר אחר.