מבט על הקשרים שבין הסקטור הפרטי לציבורי… הפרטה רבותי, הפרטה

לפני זמן מה ננעלה ועידת התחבורה והלוגיסטיקה המוצלחת Port2port שאפשרה הצצה מאלפת על יחסי הכוחות במשק הישראלי בין הסקטור הפרטי לציבורי. לוגיסטיקה? תחבורה? אתם שואלים – מסתבר כי סקטור הלוגיסטיקה צומח במהירות עצומה ככל שגדלה הגלובליזציה. למה? כי אפשר לדבר שעות על יצור בסין או תפירה באינדונזיה אבל בסוף מישהו צריך להביא את המוצר לשווקים וכתוצאה מכך בשנים האחרונות תחום הלוגיסטיקה רותח.

אותי עניינה יותר הועידה מיישום שתחום התחבורה והתשתיות על שלוחותיו השונות מרכז את עיקר החיכוך שבין הסקטור הפרטי והממלכתי וזאת בשני תחומים עיקריים:

הפרטה: הפרטת חברות ממשלתיות או פעילות ממשלתית כגון הפרטת חברת הספנות צים, הנפקת אל-על ועוד. משמעותה של הפרטה היא מכירת הבעלות על פעילות קיימת שהופעלה על ידי הממשלה, לידים פרטיות.

שותפות: שותפות בהקמת פרויקטים בין הסקטור הפרטי לממשלה – ידוע יותר כמודל PPP. ומשמעותה בדרך כלל שותפות בין הממשלה לסקטור הפרטי בהקמת פרויקטים עתידים. בישראל ניתן לראות דוגמא למודל זה בבניית כבישים (מנהרות הכרמל, כביש6) ואולי גם הפעלת הטרמינלים החדשים של נמלי אשדוד וחיפה שיתחילו לפעול בשנת 2015.

 ונתחיל בהפרטה. בוועידה דיבר כנציג הממשלה גדעון סיטרמן מנכ"ל משרד התחבורה ואילו הנציג הבולט של הסקטור הפרטי היה יוסי רוזן שכיהן במגוון משרות בכירות בסקטור הפרטי כולל  'בחברה לישראל' שהיא הבעלים של חברת צים. בעוד שסיטרמן שמר על קו ממלכתי והגון, הרי שיוסי רוזן קומם אותי מאד כאשר תקף כל מה שהדיף ריח של פעילות כלכלית ציבורית, (ועוד לשמוע זאת מהנציג של החברה לישראל שעושה כל כך הרבה עסקים עם המדינה).  ההבדלים בין השנים הראו עד כמה עמוק פער התפיסות בין הסקטורים, הם הראו מי חזק יותר (הסקטור הפרטי), מי תמיד צודק (אילי ההון) ומי צריך לשלם על הכול (האזרחים כמובן).

נקודת המבט של הסקטור הפרטי מצומצמת מאד ובאה לידי ביטוי במילה אחת- כסף! זה ברור לחלוטין ואין לאף אחד כל טענה על כך, זה מה שעושה אותו יעיל כל כך. אולם אליה וקוץ בה, ישנם ערכים ותחומים החיוניים למדינה ולאזרחיה שהם מעבר לעלות הכספית שלהם או שהם בלתי אפשריים למדידה. בתחומים אלו על הממשלה לחייב באמצעים שלטוניים (חוקים, קנסות וכו) את הסקטור הפרטי לעמוד בקריטריונים מסוימים שאינם נמדדים בכסף אלה במונחים איכותיים.

הדוגמא שנדונה בוועידה הייתה הפרטת חברת הספנות צים. צים למי שאינו יודע היא אחת מחברות הספנות הגדולות בעולם. החברה סבלה מבעיות רבות והפסדים והוצאה למכירה על ידי ממשלת ישראל לחברות רב לאומיות זרות אולם הצעת הרכש היחידה הגיעה מחברת 'האחים עופר'. החברה נמכרה 'לאחים עופר' ומאז היא מראה צמיחה ועברה לפסים רווחיים.

המכירה עוררה ויכוח ציבורי באשר למחיר חברת צים, לדעתי המחיר היה סביר בהתחשב בעובדה שרק קונה פוטנציאלי אחד היה רציני בהצעת הרכש שלו והתוצאות כיום מראות שעצם המכירה הייתה בהחלט מהלך נכון מבחינת ממשלת ישראל, אולם פן קטן בעסקה מדגים את הבעייתיות שבין רווחים כספיים לבין קריטריונים ערכיים או חיוניים.

המכירה השאירה בידי ממשלת ישראל מניית זהב, משמעות מניה זו באופן גס היא שהיא מאפשר גיוס האוניות של צים על ידי ממשלת ישראל בזמן חירום., לדוגמא בעת מלחמה בה אוניות זרות אינן מוכנות לפקוד את הארץ, וזאת על מנת להבטיח אספקת סחורות חיוניות לאזרחי המדינה ולצבא. אוניית מכולות זה עסק די יקר בסביבות 100 מליון דולר, והבעלים שלהם, איך לומר בעדינות, לא כל כך שמחים להשיט אותן לאזורי קרבות.

לדברי יוסי רוזן (ואני מצטט) "זהו תנאי שמתאים לזמני מלחמת העולם השניה… ואם האוניה תהיה ביפן? ייקח לה 21 יום להגיע לארץ". יוסי רוזן שכח שמלחמת לבנון השניה הייתה לפני פחות משנתיים לא שבעים שנה, נמל חיפה היה סגור ואוניות זרות רבות לא פקדו את הארץ, (נמל אשדוד כמעט ולא עמד בעומס מה עוד שבמלחמה הבאה גם הוא יכול להיות בטווח הקסאמים). המלחמה ארכה יותר מחודש והיה די זמן לאוניה של יוסי רוזן להגיע מיפן ולפרוק סחורות חיוניות בנמל חיפה.

דוגמא מאלפת נוספת לתפר שבין הסקטור הפרטי לציבורי לא מגיע מתחום התחבורה אלה מתחום אכיפת החוק ואני מתכוון להפרטת בתי הסוהר. במגאזין דה-מארקר האחרון פורסם תחקיר בדבר הפרויקט שבונה איש העסקים לב לבייב במסגרת הפיילוט להפרטת בית סוהר בישראל.

הכתבה המקיפה עסקה יותר בהיבטים הפיננסיים והתעלמה לדעתי מהדיון החברתי העיקרי שצריך לסוב סביב האחריות של המדינה לתושביה והאם המדינה צריכה להוציא מידיה תחומים שהם ריבוניים באופן מובהק (כמו שימוש בכוח וכליאה, שגם היא אגב סוג של שימוש בכוח).

הדמיון שבין הפרטת חברת צים ובית הסוהר של לבייב רב, ועיקרו כיצד המדינה מפעילה ומפקחת על תחומים חיוניים לה כגון שלטון חוק או אספקת מוצרים חיוניים וזאת בעולם בו התפיסה השלטת היא כי שירותים אלו צריכים להיות מבוצעים ומסופקים על ידי הסקטור הפרטי.

במקרים רבים הסקטור הפרטי עובד היטב, די להשוות את הנסיעה בכביש 6 למקבילו הפקוק והציבורי כביש 4 כדי להבין את ההבדל (זה שותפות ולא הפרטה ועוד אגיע לזה). היעילות המובנת בתוך הקפיטליזם מאפשרת לאזרח קבלת מוצר איכותי יותר וזול יותר בסופו של דבר מהשארת הפעילות בידי הממשלה. אולם מה עושה הפרטה אחת מוצלחת והשניה לכישלון?

התשובה רבותי ברורה מאד, היא מוכחת על ידי מקרים רבים מרחבי העולם וכוללת שלושה מרכיבים:

יש להפריט רק כאשר יש תחרות. הפרטת צים הצליחה כי יש תחרות בשירותי ספנות, הפרטת הנמלים תצליח אם תהיה תחרות בין נמל חיפה לנמל אשדוד. אין טעם להפריט מונופול או חלק בו אין תחרות על הלקוחות. לכן הפרטות בתי כלא אינן מצליחות בעולם (לא למדינה ולא לאסיר יש אפשרות בחירה) ולכן גם הפרטת חברת החשמל הישראלית לא תצליח כל עוד אין תחרות (אפילו חלקית) מצד יצרני חשמל נוספים.

המשך שליטת המדינה על תחומים אסטרטגיים או ערכיים שעברו לידי החברה הפרטית במסגרת תהליך ההפרטה. המדינה צריכה לעשות זאת באמצעות קנסות (כבר אמרנו שרק כסף הם מבינים…). לכן אסור לוותר על מניית הזהב בצים וחייבים להטיל קנסות כבדים על זכייניות הערוץ השני על חריגה בזמני פרסומות או חריגות בשעות שידור של תוכן מסוים (שוב זה זכיינות ולא הפרטה אבל העיקרון ברור).

לא להתכופף: גם אחרי שנים של פעילות מוצלחת אסור לוותר ליזמים בהגמשת תנאי הזיכיון או ההפרטה, הניסיון מוכיח שכמעט בכל מקרי הפרטה או הזכייניות המרכזיים במשק, הזכיינים מפעילים לחץ מתמשך של שנים כדי להטיב עם תנאי ההסכם לאחר שנחתם. ההסכם היה ידוע מראש לזכיין וכך גם אלמנט חוסר הודאות.

אם ישמרו שלושת עקרונות אלו נוכל כאזרחים ליהנות משירותים מתקדמים ברוח השוק המודרני שיסופקו באופן יעיל על ידי חברה פרטית ביעילות ובמחירים נמוכים.

ועל מודל PPP בפוסט הבא (לחץ לקישור)