תעשיית החמלה

ספר חובה לכל מתקני העולם, לכל מי שיושב מול מסך הטלוויזיה ומצקצק למראה המשבר ההומניטרי התורן בעולם, בוודאי ספר חובה לכל אזרח מערבי התורם לקרן למען ילדי פלשתין , אפגניסטאן או צ'אד.

השחיתות, השימוש בארגוני צדקה כחלק מאסטרטגיית הלחימה ובעיקר חוסר לקיחת האחריות בנוגע לתוצאות הסיוע על ידי הארגונים עצמם – יצרו מפלצת המגלגלת מיליארדים, מעסיקה מאות אלפים ותרומתה למי שבאמת נזקקים לה- מוטלת בספק.

37,000 ארגונים הומניטריים מתחרים זה בזה על נתח מההון העצום של כ־ 120 מיליארד דולר לשנה המופנה לסיוע ההומניטרי הבינלאומי. סיקור תקשורתי שטחי של המשברים יוצר לחץ אדיר להגדלת מענקי הסיוע ולחלוקה בזבזנית וגחמנית שלהם. המדינות התורמות מנצלות את מראית הנייטרליות של ארגוני הסיוע ההומניטרי ומשתמשות בהזרמת כספי הסיוע לקידום האינטרסים הצבאיים והכלכליים שלהן. והפעילות ההומניטרית עצמה – היא שולבה זה מכבר לבלי הפרד באסטרטגיה הצבאית של מורדים וממשלות כאחד: מחנות פליטים משמשים כבסיסים לרוצחי עם, ואספקות־סיוע מוסטות להזנת הגייסות.

לינדה פולמן מציגה את התוצאות הכאובות שגרמו כוונותיהם הטובות של עובדי הסיוע באזורי משבר: במלחמות עיראק ובאפגניסטן, במלחמת האזרחים בסיירה לאון, ברצח העם ברואנדה ועוד. תיאוריה עזי המבע של פולמן החושפים דילמות מוסריות קשות מנשוא, לצד גילויי אבסורד וזוועה שלא ייאמנו, מעוררים אותנו לשאול מדוע אין להטיל גם על אנשי הסיוע ההומניטרי את האחריות לתוצאות מעשיהם, ולתהות אם עשייה תמיד טובה ממחדל.