עליית טראמפ אינה סוף הגלובליזציה – זה סוף הסדר הליבראלי

זהו סופה של הגלובליזציה הכריז טראמפ בנאום השבעתו. הגלובליזציה לא תיעצר, היא רק תשנה את גוונה מלבן לשחור וצהוב.

עם נפילת ברית המועצות וקריסת הקומוניזם קרס גם הסדר העולמי הדו-קוטבי ששרר בעולם במהלך המלחמה הקרה והחל סדר חדש – ליברליזם, הקורס בימים אלו מול עיננו.

במשך כחמישים שנה מסיום מלחמת העולם השנייה ועד שנות השעים של המאה ה 20, נחלקו מדינות העולם בין שני הקטבים, העולם 'הראשון' המערב בראשות ארה"ב ואירופה המערבית והעולם 'השני' בראשות ברה"מ ואחריה אירופה המזרחית ומדינות נוספות כגון חלק גדול ממדינות ערב ומדינות באסיה.

היו עוד מדינות על פני כדור הארץ שלכאורה לא הזדהו עם אף אחד מהקטבים – העולם 'השלישי'. אבל אלו היו מדינות חלשות ובלתי רלוונטיות למאבק הבין גושי ושמן 'מדינת עולם שלישי' הפך לכינוי למדינה נחשלת ובלתי מתפקדת שנים רבות אחרי שהמערך העולמי הנ"ל התפרק ועבר מהעולם.

בשנות התשעים לאחר התמוטטות ברה"מ נראה היה שאנו חיים בעולם חד קוטבי יציב בראשות ארה"ב, 'השלום הדמוקרטי' או 'אזור השלום' היה הכינוי לסדר עולמי זה שהבטיח (וקיים באותן מדינות דמוקרטיות) שלום ושגשוג כלכלי. נדמה היה שכל מדינות העולם מקבלות עליהן את ההגמוניה המערבית, והדמוקרטיה הליברלית תופסת את מקומה כשיטת הממשל המקובלת, המומלצת והראויה עבור כל מדינות העולם ללא הבדל של תרבות, היסטוריה או רמת פיתוח טכנו-כלכלי.

כל כך מבטיח היה המרשם הזה לחיי שלום ושגשוג עד שחוקר נחשב ביחסים בין לאומיים בשם פרנסיס פוקוימה פרסם ספר בשם 'קץ ההיסטוריה'. קיצן של המלחמות – שהן אולי תמצית ההיסטוריה – והפניית האנרגיות האזרחיות לצמיחה כלכלית.

השלום הדמוקרטי איחד את אירופה לאחר מאות שנים של שפיכת דמים הדדית, הגבולות ירדו ובעיקר עלתה זהות אירופאית בניגוד לזהות הלאומית שקדמה לה.

הרעיון של דמוקרטיזציה כמביאה לשלום – שהרי מבחינה אמפירית נראה כי מדינות דמוקרטיות אינן נלחמות אחת בשנייה (אולם נלחמות הרבה יותר עם מדינות אחרות) – עמד בבסיס הפלישה האמריקאית לעיראק. הבאת דמוקרטיזציה לעיראק שתביא עמה שלום שיתפשט בכל המזרח התיכון.

אולם נראה כי רעיונות נשגבים אלו החזיקו מעמד רק כעשור אחד. על פי מדדי דמוקרטיזציה שונים החל משנת 2000 ועד 2015,  27 מדינות בעולם נהיו פחות דמוקרטיות, בהן אפשר לציין את יפן, רוסיה, טורקיה, הודו, הונגריה ואף את ישראל וארה"ב. נראה כי קידום ליברליזציה פוליטית הפך להיות רעיון שעבר זמנו, בטח שבמדינות שאינן מערביות ובטח שלא בכוח (עירק אחת הספיקה לכולם).

אולי הרעיון הליבראלי האירופאי עבר 'מכירת יתר', לאחר הכישלונות להביאו לעיראק, ללוב ולאפגניסטן ולאחר המשבר הפיננסי של 2009 החל לסור חנו של הרעיון הליבראלי. גם עלותו הישירה של תחזוקת השלום דמוקרטי החלה לצוץ, שכן הוא שכן תחת כנפי הצבא האמריקאי, מכונת המלחמה הגדולה והחזקה שהייתה אי פעם על פני כדור הארץ והפניית משאבים כלכליים על ידי מדינות אירופה לנושאים חברתיים ולא לצבא (שכן ארה"ב שומרת עלנו) היא זו שבעצם אפשרה את פריחתו.

ליברליזם הינו תרבות וערכים ולא רק קביעת מוסדות לאומיים ובין לאומיים, ונראה שלא כולם חולקים את אותם ערכים ותרבות (איך לא חשבו על זה קודם). שינויים בנורמות וערכים אורכים שנים – אם בכלל, ובטח שאי אפשר לכפות אותן בכוח צבאי או אפילו בכוח כלכלי כגון בהוראות קרן המטבע.

הלאומיות עלתה, והיא לא עלתה כמפלגה בתוך הסדר הליבראלי אלא פרקה לחלוטין את הסדר הזה. נראה כי למרבית האנשים אכפת מסמלים, מהיסטוריה משותפת ומאדמה לא פחות מאשר מחופש פוליטי ונראה כי סמלים לאומיים אלו מהווים כוח פסיכולוגי חזק יותר מהתמריצים הכלכליים שמביאה הגלובליזציה.

פרישת בריטניה מהאיחוד האירופאי ועליית טראמפ על בסיס בדלנות ולאומנות הן המסמר האחרון בארון המתים של הליברליזם הפוליטי, אבל להערכתי זו אינו סופה של הגלובליזציה הכלכלית.

למרות החומות שטראמפ מאיים לבנות ולמרות היציאה הצפויה של ארה"ב מאיחוד הסחר הפאסיפי (TPP) והקטנת אזור הסחר החופשי של האיחוד האירופי עם יציאתה של בריטניה – הגלובליזציה הכלכלית לא תיעצר!

סין בונה תשתית לוגיסטית בהיקפים בלתי יאמנו, שתחבר אותה עם אירופה ואפריקה. מדובר על חידוש דרך המשי באסיה ובניית חגורה נוספת של נמלים בשליטה סינית שיחברו את סין עם אפריקה לצורך יבוא חומרי גלם, מזון ואנרגיה וגם עם אירופה לצורך יצוא מוצרים סינים.

תעלת פנמה ותעלת סואץ הורחבו כדי לאפשר מעבר אוניות גדולות יותר. מדינות רבות באפריקה מתייצבות פוליטית ומסיימות עשורים של מלחמות אזרחים כאשר הן צועדות לעבר צמיחה כלכלית מלווה בצמיחת מעמד ביניים, סחר בין לאומי והשקעות זרות.

הגלובליזציה לא תיעצר, היא רק תשנה את גוונה מלבן לשחור וצהוב.

השארת תגובה