ה
חלטת מועצת הביטחון 1701 מ-11 באוגוסט 2006 חתמה את מלחמת לבנון השנייה והתוותה את משטר הביטחון בין ישראל ללבנון בעשור האחרון. כדי לתמוך בממשלת לבנון במימוש ההחלטה הורחב כוח האו"ם הזמני בלבנון UNIFIL (שהוקם ב-1978, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 425 בסיום "מבצע ליטאני"), מ-2000 חיילים ערב המלחמה לכ-12,000 אחריה, ובהרכב איכות ציוד וכוח אדם משופר.
בתחילה נודעו כוחות או"ם מסוימים כאסרטיביים מאוד בסיוריהם, למורת רוחו של חזבאללה. בקיץ 2007 נהרגו ששה חיילי הגדוד הספרדי בהתפוצצות רכב תופת סמוך לכפר השיעי אל-חיטאם. במשך השנים הותקפו סיורי יוניפי"ל רבים על ידי "אזרחים זועמים", בדרך כלל גברים צעירים, לעתים חמושים ומצויידים במכשירי קשר. חיילי או"ם נחבלו והוחרמו מהם ציוד צילום, ניווט, אלקטרוניקה ותקשורת – אינדיקציה ברורה לכך שמילאו את תפקידם ואכפו אותו על חיזבאללה.
אולם, על פי אסף אוריון מהמכון למחקרי בטחון לאומי, לאורך הזמן עקב לחצים שונים התרופפה אכיפת יוניפי"ל את מטרותיו הוא. מתוך רבבות כלי שיט שעברו את "בקרת" הכוח הימי של יוניפי"ל בעשור החולף זכור משלוח נשק אחד, שנתפש בדרך למורדים נגד המשטר בסוריה. כניסתם של היתר לנמלי לבנון אושרה על ידי ממשלתה.
פעילי חזבאללה אותרו חדשים לבקרים בסיורים שגרתיים לאורך מכשול הקו הכחול ואזורים צבאיים של חזבאללה סומנו כ"מחוץ לתחום" בתואנות של "פרטיות". תחת הלחץ המתמשך הפחיתו יחידות יוניפי"ל בהדרגה את נחישותן וחתירתן לפיקוח אפקטיבי. בכמה אירועים, שבהם התפוצצו מחסני תחמושת של חזבאללה במבנים אזרחיים נמנעה הגעת יוניפי"ל למקום בידי חזבאללה וצבא לבנון, עד לטשטוש הראיות וניקוי הזירה.
בדוחות האו"ם אודות האירועים ננקטה שפה מעודנת, מכובסת ומשפטית של "היעדר ראיות" ברורות להפרת 1701, בעיקר בלחצה של ממשלת לבנון כ"מדינה" המארחת ובלחציו ובאיומיו המפורשים או המרומזים של חזבאללה. כך, בתחילה שוגרו מאירופה כלי טיס בלתי-מאוישים לטובת משימת יוניפי"ל בלבנון, אולם אלה הוחזרו הביתה מבלי שנפרקו, בלחץ חזבאללה.
במצב שנוצר, צה"ל ניצב מול שותפים איכותיים, הרואים את המציאות כמוהו כל עוד לראשם כובע לאומי (המדינה השולחת את החיילים לכוח יוניפי"ל כגון ספרד), בעוד שבחובשם כומתות או"ם כחולות הם מהלכים בין הטיפות: בין ישרתם המקצועית, מדיניות ארצם, ביטחון כוחותיהם להנחיות האו"ם.