במהלך העשור החולף אותגרה ישראל על ידי תנועת הגירה רחבת היקף מאפריקה, בעיקר מאריתריאה וסודן. עשרות אלפי מסתננים חדרו לישראל מגבול סיני – רובם מהגרי עבודה. סודן מוגדרת "מדינת אויב" ומצב זכויות-האדם באריתריאה חמור, ולכן לא התאפשרה הרחקה כפויה של המסתננים למדינות המוצא.גדעון סער, לשעבר שר הפנים, כותב כי מדיניות הממשלה מבוססת על שלושה פרמטרים: סגירת הגבול, הרתעה ועידוד יציאה מרצון. בנוסף מגלה פרסום של המכון למחקרי בטחון לאומי כי נחתמו הסכמים עם מדינות שלישיות באפריקה, שאפשרו הרחקה של מסתננים אליהן אך אליו היו בהיקפים מצומצמים ומעולם לא נגלה לציבור מי היו מדינות שלישיות אלו.
יודגש, כי בשנים הראשונות לא נקטה ישראל צעדים לבלימת התופעה, מה שגרר עליה ניכרת בהיקפה. באיחור של מספר שנים הוחלט על הקמת הגדר בגבול הישראלי-מצרי. חשובה מכך במסגרת צעדי המנע וההרתעה, הייתה המעטפת החוקית שגובשה – מעצר ממושך למסתננים. בהמשך ננקטה גם מדיניות משולבת, שנועדה לצמצם את מספר המסתננים במרכזי הערים ובישראל כולה וכן לעודד יציאה מרצון. מחד גיסא הועלה משמעותית התמריץ הכספי ליוצאים מרצון, מאידך גיסא הוקם מיתקן שהייה פתוח ב"חולות" והחלה הרחקת מסתננים ממרכזי הערים אליו. מדיניות זאת החלה לשאת פרי מיד לאחר שנחקקה, בדצמבר 2013. ברבעון הראשון של 2014 יצאו מישראל מרצון כ-4,000 מסתננים. כניסת מסתננים פסקה כמעט לחלוטין.
אולם, מיד בעקבות דיון בנושא זה, שנערך בבג"צ בתחילת אפריל 2014, צנח מספר היוצאים, והירידה במספרם אף גברה לאחר פסילת החוק על ידי בית-המשפט בספטמבר. בהמשך נחקק חוק חלש למדי, שהפחית את תקופת המעצר לשלושה חודשים – חודש אחד בלבד יותר מתקופת המעצר הקבועה ממילא בחוק הכניסה לישראל. אלא שגם כאן בג"צ התערב: ב-2015, בפעם השלישית ברציפות, נפסל אורך השהות במיתקן "חולות". כתוצאה מכך במחצית השנייה של 2015 התחדשה כניסת מסתננים לישראל, הגם שלפי שעה בהיקפים מתונים.
השאלה, היא האם במהלך 2016 יגבר משמעותית היקף ההסתננות כתוצאה משחיקתם של אמצעי הנגד, שכן גם למצרים ומדיניותה השפעה בנושא. יש להביא בחשבון את הזיקה המוכחת בין האמצעים הננקטים (או לא ננקטים) על ידי מדינה לבין היקפי ההסתננות אליה. מדיניות תַקיפה, היא סכר, בעוד ששחיקתה נוטה לעודד הסתננות –"בטפטוף" ואחר כך – בזרם גובר.
ההסתננות מסיני אינה אתגר ההגירה היחיד שבפני ישראל. לפני כעשור ומחצה עצרה ישראל הגעה רחבת היקף של פלסטינים לשטחה על בסיס "איחוד משפחות" עם ערבים אזרחי ישראל. במהלך אירועי האנתיפאדה השנייה נוכחו גורמי הביטחון, כי רבים מהפיגועים הקשים נגד אזרחי ישראל בוצעו על ידי פלסטינים שנכנסו לישראל בדרך זו. בעקבות זאת החליטה הממשלה לאסור על איחוד משפחות וביוזמה ממשלתית חוקקה הכנסת איסור איחודי משפחות, למעט סייגים שנקבעו בחוק. חוק זה עמד במבחן בג"צ, על חודו של קול.
אתגרים נוספים, שעל ישראל להידרש להם הם השוהים הבלתי-חוקיים ואפשרות של הסתערות (לא-צבאית) על גבולותיה. לישראל אין שליטה מוחלטת בבאים משטחי הרשות הפלסטינית ובכל עת נמצאים בה, על פי הערכות שב"כ, כחמישים אלף שוהים בלתי חוקיים. לא מעט פיגועים שהתבצעו בגל הטרור הנוכחי בוצעו על ידי שב"חים, ולא ניתן יהיה לעצור את התופעה בהיעדר הידרשות אפקטיבית לנושא. אמנם, להוציא הסתערות המון סורי (ממוצא פלסטיני) על גבול ישראל בעת אירועי "יום הנכסה" ביוני 2011, ישראל טרם אותגרה על ידי הסתננות משמעותית ממדינות שכנות, אך רצוי שתערך גם לתרחיש כזה. ישראל עלולה בעתיד להיתקל בהסתננות – בין אם ממדינה המוגדרת כמדינת אויב (סוריה) או ממדינה שיש עמה חוזה שלום (ירדן). התערערות המדינות באזור מגדילה סיכונים מעין אלה, שיש להם גם השלכות מדיניות וביטחוניות.
בישראל נדרשת הפנמה, כי רמת החיים בה וקרבתה למוקדי מצוקה במזרח התיכון ובאפריקה חושפים אותה לסיכון קבוע של הגירה בלתי חוקית. לפיכך, על ישראל לנקוט מדיניות ברורה ולהימנע מגלישה לשחיקת המענה האפקטיבי לאתגר. הכשל האירופי בהתמודדות עם הגירה המונית הוא תמרור אזהרה. גם בפני ישראל עומדת דילמה תמידית – בין נחישות לשמר את אופייה כמדינת הלאום של העם היהודי לבין גלישה ל"מדינת כל מסתנניה".