משבר ההגירה – ההיתפכחות מחלום האחדות האירופאי

מתוך אתר הצלב האדום הגרמני
התמונה מתוך אתר הצלב האדום הגרמני

משבר הפליטים השוטפים את אירופה מורכב למעשה משני משברים גיאו-פוליטיים נפרדים הקשורים במידה מסוימת אך מועטה זה לזה. הראשון שניתן לתארו אולי יותר כ'מצב מתמשך' מאשר 'משבר' הוא גל הגירה לאירופה ממדינות אפריקה שהחריף לאחר קריסת משטרו של קדאפי בלוב, והשני הוא גל הגירה לאירופה ממזרח שמקורו במדינות ערב (עיראק, סוריה ואף אפגניסטן) שגבר בשנה האחרונה לאחר החרפת המצב הביטחוני בסוריה. הקו המקשר בין שני המצבים הוא כמובן החרפתם לאחר הטלטלות בעולם הערבי שהחלו ב 2011.

גם הדמוגרפיה של המשברים שונה. בעוד שמרבית הפליטים מצפון אפריקה הן גברים צעירים (כמובן שלא כולם אבל יש דומיננטיות ברורה) הרי שבין הפליטים ממזרח נראות משפחות רבות נשים וילדים.
חזית הים התיכון:
בנובמבר 1995 עיצב האיחוד, במסגרת "תהליך ברצלונה" ובלחצן של חברות האיחוד הים-תיכוניות – צרפת, ספרד ואיטליה – תכנית שאפתנית שנועדה למנוע את התממשותה של האמרה "אם אירופה לא תבקר במזרח התיכון יבקר המזרח התיכון באירופה"' מסביר שמעון שטיין מהמכון למחקרי בטחון לאומי. תכנית זו נועדה לסייע למדינות שבשכנותה הדרומית של אירופה לעבור שינויים מבניים ורפורמות בתחומי הכלכלה, החברה והממשל, וכך למנוע מהאיחוד את הצורך להתמודד בעתיד עם המצב שעמו הוא מתמודד כיום. העיקרון שהדריך את מדיניות האיחוד היה אבטחת פרנסה לחקלאים במדינות המגרב והמשרק, כך שלא ייאלצו לעבור לעיר הגדולה ומשם, באין עבודה, לחצות את הים התיכון בדרכם לאחת ממדינות האיחוד. תהליך ברצלונה, כמו גם תכניות שאפתניות נוספות לשינויים מרחיקי לכת במדינות בשכנותה הדרומית של אירופה נכשלו, לא רק בשל חוסר יכולתם (ורצונם) של שליטי אותן מדינות להנהיג את השינויים הנדרשים בתהליך שעלול היו להסתיים בהדחתם, אלא גם מכיוון שבצד התכניות השאפתניות המשיכו מדינות האיחוד לקיים יחסים של "תן וקח" עם אותם משטרים.
במאמץ להתמודד עם מספרם העולה של מבקשי מקלט בדרכם לחצות את הים התיכון, ובעיקר לנוכח טביעתם של אלפי פליטים, האיחוד גיבש תכנית תלת-שלבית שנועדה להתמודד עם תופעת המבריחים מחופי לוב. יש להניח, שיישומה המלא של התכנית, התלויה בנכונות של החברות באיחוד לתרום לפעילות הצבאית (סיורים אוויריים וימיים, איסוף מודיעין, עצירת מבריחים בלב ים, ובשלב סופי גם פעילות בלוב עצמה) תסייע לצמצם את מספר הפליטים שיחצו את הים התיכון וכמו כן תמנע מקרי טביעה רבים. יישומה המלא של התכנית, ובעיקר ההיבט הנוגע לפעילות במים הטריטוריאליים של לוב, כרוך בהחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, שעד  כה לא התקבלה (עקב התנגדות מצד רוסיה). גם אם התכנית תיושם, ספק אם יהיה בה כדי להרתיע את הפליטים מלהמשיך ולנסות לחצות את הים התיכון בדרכם לאירופה.
 החזית המזרחית:
את העלייה הדרמטית במספר מבקשי המקלט בחודשים האחרונים מסבירים בהיעדר סיכוי לייצוב המצב במדינות המוצא של הפליטים – סוריה, עיראק, אפגניסטן – בעתיד הנראה לעין, ובפרט הימשכות הלחימה וההרס בסוריה, שגרמו לעקירת למעלה מעשרה מיליון סורים מבתיהם ולהימלטות חלקם למדינות השכנות (טורקיה, לבנון וירדן) הכורעות תחת הנטל. המצב במחנות הפליטים בסוריה עצמה ובמדינות השכנות הולך ומחמיר. יש להוסיף, כי כארבעים אחוזים ממבקשי המקלט באירופה באים ממדינות הבלקן (קוסובו, אלבניה, סרביה, בוסניה-הרצגובינה ומקדוניה), הנחשבות "מדינות בטוחות". מכאן, שהסיכוי שלהם לזכות במקלט כדי לשפר את מצבם הכלכלי הוא אפסי.
היעד הנכסף, מבחינת חלק הארי של מבקשי המקלט, היא גרמניה, בנוסף לשבדיה ואוסטריה. ממשלת גרמניה פתחה כמעט לרווחה את שערי המדינה – יתר על המידה, כפי שמתברר עקב כובד הנטל הכרוך בטיפול – תוך שהאוכלוסייה המקומית מגלה מידה מפתיעה של הירתמות לסייע לבאים. כשמונה מאות אלף מבקשי מקלט עוד צפויים להגיע לגרמניה עד סוף השנה ומאות אלפים נוספים צפויים להגיע אליה בשנים הקרובות. התלהבות פחותה יותר לקליטתם של מבקשי המקלט, וזאת בלשון המעטה, נרשמת במדינות מרכז ומזרח אירופה ובבריטניה. ואכן, בעקבות הגלים של מבקשי המקלט נקלע האיחוד האירופי למשבר זהות עמוק. היעדר סולידריות ונכונות לשאת בנטל מבליט את חילוקי הדעות העמוקים בין החברות, הנובעים משונות תרבותית, פוליטית, כלכלית והיסטורית ביניהן, שעליה הן מתקשות להתגבר בשעת משבר. הדילמה שעמה עליהן להתמודד בבואן לגבש אסטרטגיה כלל-איחודית לטיפול בו היא בין אינטרסים של כל מדינה ומדינה לבין עקרונות של מוסר. למעט גרמניה, שהבליטה בתגובתה למשבר הפליטים את ההיבט המוסרי, מרבית המדינות העדיפו להגיב בהתאם לאינטרסים הלאומיים-פרטיקולריים. כפי שתאר זאת אחד המשקיפים, החולצה הלאומית קרובה יותר לגוף מאשר המעיל האירופי.
לקליטתם באירופה של סורים ובני לאומים אחרים מהמזרח התיכון, שחוו שנים רבות של אינדוקטרינציה אנטי-ישראלית ואנטישמית, תהיה גם השפעה על יכולתם וכל שכן נכונותם לאמץ את הלקחים ההיסטוריים והמשמעויות הפוליטיות-חברתיות, שאותן הפנימו החברות האירופאיות בעקבות מלחמת העולם השנייה. האם האירופים החדשים ירגישו גם הם את אותה מחויבות מוסרית-היסטורית?. הניסיון עד כה ביחס לעמדות של מוסלמים תושבי האיחוד כלפי יהודים וישראל, אינו מבשר טובות.

השארת תגובה