כנס יצרני המזון שהתקיים בשבוע שעבר הפך להיות במה לביקורת קשה על מדיניות הממשלה בנושא יצור המזון והעמיד זה מול זה לא רק מדיניות תעשייתית לנושא המזון אלא שתי תפיסות עולם.
מהצד האחד את התעשיינים הדוגלים בתעשייה ישראלית כחול לבן ובהגדלת התעסוקה והם כמובן צודקים. הבסיס לכל משק מפותח בעולם הוא בסיס תעשייתי.
מנגד תעשיית המזון הישראלית ריכוזית למדי ומספר קטן של חברות מקומיות גדולות מספקות את מרבית המזון הנמכר בארץ. החסמים לייבוא מזון ושיעורי הייבוא הנמוכים מותירים את החברות המקומיות כמעט ללא תחרות מחו"ל, ומאפשרים להן לגבות מחירים גבוהים על מוצרי מזון רבים עובדה שהייתה נדבך מרכזי במחאה החברתית של קיץ 2011 – והציבור כמובן תמיד צודק
יו"ר איגוד יצרני המזון איציק תמיר אמר כי עשרות מפעלים קטנים ובינוניים נמצאים בסכנת סגירה מיידית בשל הרגולציה הכבדה והיבוא הגובר. בנוסף לדבריו שוקלים מפעלים להפסיק את הייצור ותחת זאת ליבא, היות והייצור הופך ללא כדאי כלכלית. עוד אמר תמיר, כי מתחילת המחאה הציבורית ב-2011, הממשלה טוענת כי הצרכן יזכה למחירים נמוכים בזכות הגברת היבוא ותיעדוף היבוא על פני הייצור המקומי. התיאוריה היא שהכבדה על היצרן הישראלי תגרור את תעשיית המזון להורדת מחירים. הממשלה הגדירה את היצרן הישראלי כמקור לבעיה, אולם התיאוריה הזו איננה עומדת במבחן המציאות.
לדבריו אפשר לראות כי למרות שחלה עלייה אדירה ביבוא (40%), למרות שלא היתה עלייה כלל ביצוא, למרות שפדיון היצרנים הישראלים נותר זהה מאז שנת המחאה, למרות ההפסדים שסופגים היצרנים מהימנעות העלאת מחירים וספיגת עלויות ייצור, עדיין לא הוקל על הצרכן כפי שהיה אמור לקרות.
מנגד, מרכז טאוב לחקר מדיניות חברתית בישראל פרסם מספר נתונים סטטיסטיים בנושא, לדבריהם בשנים האחרונות מחירי המזון בישראל עלו ברמה ניכרת ביחס למדינות ה-OECD ולעליית מחירי המזון יש חלק ניכר ביוקר המחיה בישראל.
נושא האחריות על יבוא המזון נחלק בין משרד הבריאות המאשר את היבוא מבחינת בטיחות הציבור ומשרד הכלכלה שיש לו אחריות כללית על היבוא לישראל מבחינת תקנים, סימון ותוויות ועוד. מדיניות משרד הכלכלה בשנים האחרונות היא הקלה רבה בנושא התקינה ואימוץ השיטה האירופאית הדוגלת באכיפה בשווקים ולא בנמלי הכניסה למדינה.
מי צודק? קל להגיד ששני הצדדים צודקים. איזון בין ייצור מקומי ליבוא הוא תמיד חיובי. התעשיינים תמיד ידרשו הגנה במכס ובתקנים מפני יבוא מתחרה ויאיימו בפיטורין המוניים והציבור צודק כמובן בדרישתו למזון זול יחסית קרי פתיחת היבוא – אני משאיר לקוראים לגבש את עמדתם.
ועוד לא התחלנו לדבר על נושאי אבטחת מזון והגנה אסטרטגית על מקורות המזון שלנו…משהו אמר מכירת תנובה לסינית?
המחירים בישראל יקרים לעומת הממוצע במדינות OECD. לדוגמא בין השנים 2005 ו-2011 עלו מחירי המזון באופן משמעותי, ומרבית קבוצות המזון נעשו יקרות יותר מאשר במדינות המשתייכות ל-OECD. כך למשל מוצרי החלב בישראל היו יקרים ב-6 אחוזים בלבד ב-2005, אך ב-2011 הגיעו לרמת מחירים הגבוהה ב-51 אחוז מהממוצע ב-OECD. באותן שנים הלחם, הדגנים ומוצרי הבצק, שהיו זולים יותר ב-19 אחוז מאשר ב-OECD, התייקרו לרמה הגבוהה מה-OECD ב-26 אחוז.
שיעור הייבוא של מוצרי מזון נמוך. תעשיית המזון הישראלית ריכוזית למדי, ומספר קטן של חברות מקומיות גדולות מספקות את מרבית המזון הנמכר בארץ. בראשית שנות התשעים יושמה במשק הישראלי תכנית חשיפה הדרגתית לייבוא. התכנית הובילה לעלייה משמעותית בהיקפי הייבוא של מוצרים שונים כגון הנעלה, הלבשה וריהוט, אולם שיעור הייבוא של מוצרי המזון נותר נמוך מאוד, ועומד היום על 16 אחוז בלבד מסך ההוצאה הפרטית על מזון. החסמים לייבוא מזון ושיעורי הייבוא הנמוכים מותירים את החברות המקומיות כמעט ללא תחרות מחו"ל, ומאפשרים להן לגבות מחירים גבוהים על מוצרי מזון רבים.
בקבוצות המזון הנצרכות ביותר, שיעורי הייבוא נמוכים יחסיתעיקר ההוצאה הפרטית על מזון בישראל נעשית בקטגוריות מוצרי קמח ודגנים, בשר ומוצריו, פירות טריים, חלב ומוצריו, ומשקאות קלים. שיעורי הייבוא של מוצרים אלו נמוכים מאוד. לעומת זאת, קטגוריות המזון ששיעורי הייבוא שלהן גבוהים יותר, למשל סוכר ומוצריו ודגים, מהוות רק נתח קטן מסך ההוצאה הפרטית על מזון. שיעורי היבוא הנמוכים בקטגוריות ההוצאה העיקריות מותירות את רמת התחרות בתעשיית המזון המקומית נמוכה, ובכך תורמים ליוקר המזון בישראל.
