מדיניות החוץ של האיחוד האירופי כבבואה למשבר הכלל מערכתי שבו הוא נתון – אבל על דבר אחד כולם מסכימים

EUאין אלה ימים רגילים עבור האיחוד האירופאי. האיחוד מצוי במשבר כלכלי כללי בדמות הקרע עם יון ומשבר חובות מתמשך, המאיים על עתידו מבית. במקביל, האיחוד מתמודד עם משברים בשכנותו הדרומית – גלי פליטים מצפון אפריקה –  והמזרחית -סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה. באוירה כה טעונה ובעייתית נותר כמעט רק דבר אחד כלפיו האירופאים עוד יכולים להציג חזית אחידה  – התנגדותם לשלטה הישראלית בגדה המערבית. הם לא יוותרו על התנגדותם למדיניות שלנו כל כך מהר, לא בגללנו – אלה בעיקר כי התנגדות כזו היא בין הדברים האחרונים שעוד גורמים לפקידים הממונים על יחסי החוץ של האיחוד להרגיש מאוחדים.
הדרמה המתחוללת סביב הקשר בין יוון לגוש האירו היא הרבה יותר פוליטית עקרונית מאשר כלכלית, כותב שמעון שטיין מהמרכז למחקרי בטחון לאומי. מאז עלייתה לשלטון של מפלגת סיריזה (קואליציה אנטי-ממסדית, המרכזת ערב רב של קבוצות מהשמאל המתון עד למרכסיסטים-לניניסטים), קיבל העימות בין יוון למוסדות האיחוד גוון אידאולוגי, המקשה על גיבוש פתרון פרגמטי למשבר. שני הצדדים מתחפרים בעמדותיהם: יוון דוחה את הגישה שמכתיבה גרמניה, שלפיה, במקביל לקבלת סיוע פיננסי, עליה לבצע שורה של רפורמות כלכליות-חברתיות. ממשלת יוון, שהגיעה לשלטון על בסיס הבטחות להיטיב את מצב המעמד הבינוני והשכבות החלשות, שהורע בשנים האחרונות, דוחה את הדרישה להמשיך בקיצוצים בפנסיות וברפורמות בשוק העבודה, ולהעלות את מס הערך המוסף. התחושה בקרב אישי ממשל אירופיים, היא, כי התנהלותם של ראש הממשלה ושר האוצר היווניים, היא יהירה וחובבנית תורמת להחרפת המשבר.
לא אחת, משברים מצמיחים מנהיגים. ואולם, הנוף המנהיגותי באיחוד צחיח למדי. על רקע זה בולטת הקנצלרית אנגלה מרקל, השואבת את סמכותה מהיותה של גרמניה מעצמה יציבה פוליטית ומשגשגת כלכלית. עם זאת, ניסיונה של גרמניה "לגרמן" את האיחוד מעורר התנגדות ניכרת בקרב חלק מחברות האיחוד. מרקל מצדה מנסה להקהות תחושות אלה על ידי שיתוף פעולה עם צרפת, אלא שחולשתה הפוליטית והכלכלית של צרפת אך מבליטה את עצמתה היחסית של גרמניה. הקנצרלית אנגלה מרקל, המובילה (לצד נשיא צרפת פרנסואה הולאנד) את הטיפול במשבר, הבהירה, כי אם גוש האירו ייכשל, אירופה תיכשל. אמירה זו ואחרות באותה הרוח אינן מותירות ספק אשר לרצונה למנוע את עזיבת יוון את גוש האירו, הגם שכך, היא נחשפת לביקורת גוברת מצד חברי מפלגתה (וגורמים פוליטיים נוספים בקרב חברות גוש האירו), שנפשם קצה בהמשך הסיוע למדינה הנתפסת כחבית ללא תחתית.
במקום שהמשבר ישמש קטליזטור להעמקת האינטגרציה, המשבר הכלכלי פתח תיבת פנדורה, שביטוייה הם רה-נציונאליזציה וספקנות גוברת לגבי מוסדות האיחוד בכלל והנציבות בפרט וכן שאיפה להקטין ככל הניתן את השפעתה של בריסל על התנהלות המדינות. להלך רוח זה נתן ביטוי ראש ממשלת הולנד, מרק רוטה, כשאמר: "אירופה רק היכן שצריך", שעה שקמרון חותר למחוק מסדר היום את השאיפה להדק את האינטגרציה – עיקרון המעוגן באמנת האיחוד. בנוסף, יש לציין את עלייתן של מפלגות פופוליסטיות, הנושאות מסרים של שנאת זרים, גזענות ואנטישמיות; התפוררות המערכות הפוליטיות – בפרט בספרד, איטליה ויוון. בבחירות האחרונות לפרלמנט האירופי בלטו שיעורי אי-השתתפות גבוהים, ששיקפו חוסר אמון בקרב האזרחים אשר ליכולתה של המערכת הפוליטית למצוא פתרון למצוקותיהם.
האיחוד מתקשה לגבש מענה לגל הפליטים ומבקשי המקלט המדיני, המנסים להגיע או מגיעים לשטחו מאזור הים התיכון ומאפריקה. בניסיון לבלום את ההגירה (שלעיתים מסתיימת בטביעת פליטים בים התיכון), האיחוד מנסה להוביל מדיניות שבה יטפל בסיבות המביאות רבים לנטוש את מולדתם, אך זו משימה חסרת סיכוי. מרבית מדינות האיחוד אף אינן נכונות לסייע לאיטליה, צרפת, שוודיה, גרמניה והונגריה, שנאלצות לשאת במרבית הנטל הכרוך בקליטת הפליטים.
אזלת ידו של האיחוד ניכרת גם בטיפולו במדינות השכנות ממזרח, שסיכויי הצטרפותן לשורותיו קלושים. אתגר משמעותי הרבה יותר, בשל השלכותיו הגלובליות, מציב לאיחוד פוטין עקב סיפוח קרים, מעורבותו בערעור היציבות במזרח אוקראינה בפרט וערעור הסדר האירופאי הבתר מלחמה קרה בכלל. בהיעדר אופציה צבאית, חברות האיחוד מקוות שהסנקציות שהוטלו על רוסיה ישנו את מדיניותה – תקווה שלפי שעה אין לה על מה להסתמך. באותה עת נשמעים קולות נגד הסנקציות באיטליה, יוון, הונגריה וסלובקיה. גם במקרה זה, נטילת הטיפול במשבר עם רוסיה בידי מרקל (אליה היא צירפה את נשיא צרפת), מעידה שוב שכל אימת שמדובר בסוגיה בעלת השלכות לאומיות, ובמקרה זה – על יחסי גרמניה–רוסיה, המדינות הן הנוטלות לידיהן את הטיפול בעוד האיחוד נשאר לכל היותר ברקע.
על רקע המשבר מבית ומחוץ באיחוד, וכאשר הקונצנזוס הפנים-אירופאי לגבי סוגיות של מדיניות חוץ הינו מוגבל – בהקשר זה בולט הקונצנזוס לגבי סוגיית הסכסוך הישראלי–פלסטיני, שהינו כפי הנראה רחב. לפחות ברמה האסטרטגית מתבסס קונצנזוס זה על התמיכה הכלל אירופאית במשפט הבינלאומי כעקרון מנחה ביחסים הבינלאומיים. עקרון זה מהווה את המכנה המשותף הנמוך, המאחד את כל החברות. הוא הבסיס להתנגדות הגורפת לכיבוש הישראלי בשטחים ולמדיניות ההתנחלויות בגדה המערבית, הנתפסים כנושא, שלגביו יכולות חברות האיחוד להפגין הסכמה רחבה. כל ויתור בסוגיה עקרונית זו ינגוס במה שעוד נותר מהקונצנזוס האירופי. הטיעון הישראלי בדבר ירידת מרכזיותו של הסכסוך על רקע התהפוכות העוברות על המזרח התיכון והצורך לטפל בסכסוך הישראלי-פלסטיני בהקשר אזורי לא נופל על אזנים קשובות – ההפך – ההתנגדות למדיניות הישראלית הנוכחית בשטחים היא בערך הדבר האחרון שהאירופאים עוד יכולים להסכים עליו, והם לא יוותרו על הסכמות אלו כל כך מהר כי זאת אחת הזירות היחידות שעדין הם מרגישים בהן מאוחדים.

השארת תגובה