רוח קפואה ישנה חדשה נושבת מרוסיה

החודש התקיים ברוסיה כנס "וולדאי" השנתי, העשירי במניין. מדובר בכנס בינלאומי המפגיש מומחים ואנשי תקשורת מכל העולם העוסקים בענייני רוסיה, יחד עם בכירי הממסד ומעצבי המדיניות הרוסים. הפורום משמש מעין במה לאומית לדיון במגוון נושאים מרכזיים בעניינים פנים-רוסיים ונושאים הקשורים לזירה הבינלאומית. פרויקט זה מתנהל מראשיתו תחת חסותו האישית של הנשיא פוטין, המייחס לו חשיבות רבה כערוץ להעברת מסרים חיוניים של ההנהגה הרוסית למערכת הבינלאומית, המכון למחקרי בטחון לאומי מסכם בפסקה אחת את עקרי מדיניות החוץ הרוסית כפי שהוצגה בכנס ואם אני צריך לסכם במשפט אחד אזי – מוסקבה, יש לנו בעיה.

כיעדים לאומיים מובילים במדיניות החוץ, שהוגדרו לאחר שני עשורים של לבטים וחיפוש הדרך, נקבעו אלה, המקפלים בתוכם את תפיסתה של רוסיה כמכוונת בגלוי לשיקום האימפריה, תוך ראייתם את עצמם כציוויליזציה נפרדת התרה אחר מעמד שוויוני עם המערב, וארצות הברית בראש ובראשונה. זאת, תוך התמודדות לביטול הדגם "החד קוטבי", השולט עתה ותוך נכונות רוסית להירתם לתחרות צבאית, טכנולוגית וכלכלית עם המערב, תחומים בהם קיימים פערים גדולים – לרעתה. כוון מועדף להתפתחות עתידית, הוא הפניה לעבר אסיה, תוך חתירה לכינון מסגרות אינטגרטיביות עם המדינות השכנות במרחב, תפיסה המוכרת כ"ארואסיה". נראה שחלק מהחלטותיה של רוסיה מתבסס על הערכתה, שארצות הברית מאבדת ממעמדה הבינלאומי, כפועל יוצא מחולשתו של ממשל אובמה, והדבר מזוהה כחלון הזדמנויות עבור רוסיה בתחרותה עם ארצות הברית.

השארת תגובה