טוב יעשו בנק ישראל ומשרד האוצר אם יקימו ועדה מייעצת להשקעות עתידיות של קרן תקבולי הגז הטבעי ולא יחכו לסקנדל הראשון שבעקבותיו תוקם ועדה שכזו בכל מקרה.
כמו בתחום היצוא הבטחוני שהוסדר על ידי סיב"ט לאחר שנים של עמימות בהן מצאנו עצמנו מיצאים אמצעי לחימה למדינות בעלות רקורד נמוך מאד בכל הקשור לשימוש אחראי באמצעים אלו – כך יש לראות שהשקעות העתידיות של קרן תקבולי הגז תואמות את האינטרסים הפוליטיים והאמונות הערכיות של ישראל.
בד בבד עם ההחלטה על יצוא חלק מהגז הטבעי (החלטה שעוד צריכה לעבור את בג"צ) יחלו ,על פי הפרסומים במדיה, בנק ישראל ומשרד האוצר גם בהקמת קרן תקבולי גז. לקרן הישראלית לתקבולי הגז תפקיד כפול, אסטרטגי וכלכלי. מהצד הכלכלי היא התרופה המקובלת ל'מחלה ההולנדית' שהיא כינוי לתופעה כלכלית במשק המבסס את כלכלתו על ניצול ויצוא גדולים מדי של משאבי טבע. יצוא המחצבים מחזק את המטבע המקומי מצד אחד וגורם להתיקרות מחירים ולירידה בכושר התחרות של התעשייה המקומית – דבר המביא לאבטלה. יצירת קרן המשקיעה בחו"ל גורמת ליציאת מטבע מהמדינה וכך אמור להשמר האיזון בשוק המט"ח.
מהצד האסטרטגי מדובר למעשה בקרן לדורות הבאים. מכיוון שמחצבים הם דבר מתכלה – ההגיון אומר שיש להקים קרן לתקבולים ממחירת המחצבים, וכאשר אלו יגמרו יום אחד נשאיר לילדנו ונכדנו נכסים בדמות קרן פיננסית שמנה ולא חלל גדול ושחור בבטן האדמה . בפועל מדובר על קרן כספית במנהלת סכומים גדולים מאד של מילארדי שקלים ומושקיעה סכומים אלו בנכסים פיסיים ופיננסים בחו"ל.
מרבית המדינות המפיקות ומיצאות משאבי טבע מנהלות קרן תקבולי מחצבים בצורה זו או אחרת, קרנות השקעה עצומות אלו המנוהלות על ידי מדינה נקראות 'קרנות ריבוניות' , זהו שם שהוא כמו אוקסימרון ספרותי המתאר 'קרן השקעות' שהוא מוצר של השווקים הפיננסים החופשיים לצד המילה 'ריבונות' שהיא אולי תמצית מהות המדינה.
כיצד חיים זה לצד זה שני מונחים כה סותרים – קרן השקעות פיננסית בבעלות מדינה. האם יש להתיחס לקרן כזו כאל 'אקט ריבוני' על כל משמעויותיו החוקיות בהקשר המשפט הבין לאומי או כאל 'עסקה של השוק החופשי' המנותקת מהמדינה? ובכן הפרקטיקה בעולם הפיננסי אומרת שמדור על קרן השקעות פיננסית לכל דבר וכזה הוא היחס אליה (יש כאן משהו פילוסופי על עליונות השווקים הפיננסים הגלובליים על פני המדינה הבודדת – אבל נמתין עם הירהורים אלו). קרן שכזו למעשה לוקחת את ה"רע" משתי העולמות. מהצד האחד כמו כל קרן פיננסית היא אינה חסינה מהפסדים ותנודות השווקים ומהצד השני היא נדרשת לאחריות בהשקעותיה ודין וחשבון אתי בנוסף לפיננסי עבור בעלי העניין שלה – האזרחים.
לא נרצה כי כספים ישראלים יושקעו בחברות המסיעות למאמץ הגרעין באיראן וגם לא בחברות המעסיקות בתנאי עבדות ילדים בפקיסטאן,מניבות עד כמה שיהיו השקעות אלו – ולכן יש להקים את אותה ועדה מיעצת.
דוגמא מעניינת היא נורבגיה, מדינה בעלת תעשיית מחצבים מפוארת בעיקר בתחום הנפט שהקימה קרן ריבונית שכזו הנחשבת מהגדולות בעולם והמנהלת מאז 1990 כ 740 מיליארדי דולר. בשנת 2008 הודיע הקרן כי היא מושכת את השקעותיה בחברת הכריה השניה בגודלה בעולם ריוטינו הבריטית- אוסטרלית וזאת עקב פגיעה בערכי הסביבה שגורמת פעילותה של חברת הכרייה, בשנת 2009 הודיע הקרן כי היא מושכת את השקעותיה בחברת אלביט מערכות הישראלית וזאת עקב מה שהוגדר על ידה כמעורבות של אלביט בבניית גדר ההפרדה ובכך באופן עקיף פגיעה בזכויות התנועה של הפלשתינאים.
הצדקנות והצביעות הנורדית שנואה עלי מאד, אבל הדוגמא כאן די ברורה. ויתור על השקעות מניבות וריווחיות (הן אלביט והן בריו-טינטו) עקב שיקולי סביבה ופוליטיקה.
גם אצלנו היו כמה סיפורים כאלו, בתחילת שנות האלפיים התרוצצה ברחוב רוטשילד שמועה כי כספים של הרשות הפלשתינאית וחלק מכספיו האישיים של יאסר עראפאת הושקעו בקרן הון סיכון ישראלית ידועה (שמאז עברה כמה שינויי בעלות ולכן לא אזכיר את שמה), הפרשה עוררה ביקורת הן בצד הישראלי והן בצד הפלשתינאי.
האם צירך להשקיע כספים ציבוריים בחברות ענק גרמניות הקשורות לפרויקט הגרעין האיראני? או שמה מדובר בחרם בדומה לחרמות נגד ישראל ושנגדן אנו יוצאים באופן קבוע? לשאלות הללו אין תשובה חד משמעית אבל יש לדון בהן באופן ציבורי לפני שהשקעה בעייתית תתפוצץ לנו ציבורית בפרצוף.
לכן השקעותיה העתידיות של הקרן הישראלית לתקבולי הגז אינן צריכות להיות מנוהלות באופן בלעדי על ידי חברת ניהול בין לאומית שתזכה במכרז של החשב הכללי ותגזור קופון נאה! על בנק ישראל ומשרד האוצר להקים ועדה מיעצת שתנסח את מדיניות ההשקעה של הקרן הריבונית הישראלית ושתכלול את נציגי משרד החוץ, נציגי משרד הכלכלה ונציגי ציבור וזאת על מנת להבטיח שההשקעות העתידיות של תקבולי הגז לא יושקעו באינטרסים הנוגדים את האינטרסים של ישראל ומאזנים בין הרווחיות הפיננסית לבין האופן שבו מושגת ריווחיות זו. למעשה מדובר על סוג של 'צרכנות פוליטית' או 'אחריות תאגידית' של הממשלה עצמה.