תמונת מצב העולם הערבי

האביב הערבי הוא מונח תקשורתי רווח לגל האירועים שסחף את מדינות ערב החל בשלהי 2010 ואשר לווה בהפגנות, במחאות, בגלי אלימות ובמלחמות אזרחים. לשימוש במונח "אביב" יש קונוטציות חיוביות מהבחינה הדמוקרטית, והוא משמש הד לגל האירועים שסחף את אירופה ב-1848 ("אביב העמים") וכן למחאות האנטי-סובייטיות שהתרחשו בצ'כוסלובקיה ב-1968 ("האביב של פראג"). המכון הישראלי לדמוקרטיה סוקר באופן תמציתי את התפתחות העניינים ב8 מדינות ערב ועונה על השאלה: האם השתפר מצבם של אזרחי מדינות ערב בעקבות ההפיכות או לוא.

נכון לכתיבת שורות אלה הביאו האירועים לסילוקם מהשלטון של ארבעה מנהיגים: בתוניסיה, במצרים (פעמיים), בלוב ובתימן. במקומות אחרים כמו אלג'יריה, ירדן, מרוקו או כוויית לא הביאו ההפגנות לחילופי שלטון, ובמדינה אחת – סוריה – נמשכת מלחמת אזרחים עקובה מדם כבר למעלה משנתיים, ועד כה היא גבתה את חייהם של עשרות אלפי אזרחים. יש הטוענים כי תהיה זו טעות לשייך את כל האירועים המזוהים עם "האביב הערבי" לסוג אחד של התפתחויות. קיים הבדל בין המדינות שבהן נשאו האירועים אופי המוני של התנגדות למשטרים דיקטטוריים לבין המדינות שבהן התגלגלו האירועים למאבק אלים עד כדי מלחמת אזרחים בין קבוצות כוח שונות על השלטון.

האביב הערבי החל בתוניסיה בסוף דצמבר 2010, אחרי שרוכל מקומי הצית את עצמו במחאה על התנכלויות חוזרות ונשנות מצד רשויות השלטון. באותו הבוקר הוחרמה עגלת הירקות שלו על ידי פקידה עירונית מלוּוה בכוחות המשטרה, תוך כדי שהוא סופג השפלה פומבית. שעה קלה לאחר מכן התייצב הירקן במשרדי המושל כדי להתלונן, אך משזה סירב לקבלו הצית את עצמו למוות. כהזדהות עם מעשהו יצאו צעירים רבים להפגין ולמחות על השלטון. ההפגנות התגברו עוד יותר בשבוע העוקב, אחרי שצעיר התאבד בגלל חוסר יכולתו למצוא עבודה ובעקבות הריגת מפגין מירי כוחות המשטרה. ההפגנות הפכו אלימות יותר ויותר והביאו למנוסתו מהמדינה של השליט העריץ זין אלעאבדין בן עלי, ששלט ביד רמה בתוניסיה מאז 1987. באוקטובר 2011 נערכו בתוניסיה הבחירות הדמוקרטיות החופשיות הראשונות מאז שיצאה המדינה לעצמאות בשנות החמישים.

כשבוע וחצי לאחר פרוץ המהומות בתוניסיה הן התפשטו גם למדינה השכנה אלג'יריה. אולם כאן התקיימו ההפגנות בהיקף קטן בהרבה ובעוצמה פחותה. הן גם נמשכו זמן קצר יחסית בעיקר בזכות תגובתו המהירה של הנשיא בוטפליקה. הנשיא הורה על הסרת מצב החירום במדינה, שהיה בתוקף מזה 19 שנים, ויזם כמה רפורמות מוסדיות בנושאי בחירות, מפלגות וייצוג נשי במוסדות הנבחרים. צעדים אלה הרגיעו את הלך הרוח, ונכון להיום שככו ההפגנות.

זמן קצר לאחר מכן גלשו ההפגנות גם לירדן, שבה העלו המוחים דרישות נמרצות לרפורמות אשר ישפרו את פעולת השלטון ויצעידו את המדינה לכיוון מונרכיה חוקתית אמיתית, תוך כדי הגברת התחרותיות במערכת וריסון כוחו של בית המלוכה. המלך עבדאללה ניסה לנקוט כמה יוזמות שיְרצו את דרישות המפגינים, אך לעת עתה נראה כי לא חל שינוי לטובה. תחת זאת סובלת ירדן מאי-יציבות, שהתבטאה בתחלופת ארבעה ראשי ממשלה בשנתיים שחלפו מאז פרוץ ההפגנות.

ב-25 בינואר 2011 הגיע גל המהומות למצרים, המדינה הערבית הגדולה יותר. קהל מפגינים עצום התקהל בערים הגדולות ברחבי המדינה בדרישה לסלק את הנשיא חוסני מובארכּ מהשלטון. מרכז האירועים היה בכיכר תחריר, בלב עיר הבירה קהיר. כוחות הביטחון נקטו יד קשה, ובמהלך שלושת השבועות של "מהפכת תחריר" נהרגו למעלה מ-800 מפגינים. ב-11 בפברואר התפטר מובארכּ מתפקידו והעביר את סמכויותיו למועצה הצבאית העליונה בראשות הגנרל טאנטווי. המועצה פיזרה מיד את הפרלמנט, השעתה את החוקה והבטיחה להעביר במהרה רפורמות מוסדיות ולהסיר את חוקי החירום שהיו בתוקף זה שלושה עשורים. בעקבות זאת חלה רגיעה זמנית, אולם המחאות התחדשו אחרי שרבים חשו כי המועצה מתמהמהת ומבצרת את אחיזתה בשלטון. לפיכך זירזה המועצה העליונה את לוח הזמנים והכריזה על בחירות לפרלמנט (בסוף 2011) ולנשיאות (במאי 2012). מובארכּ עצמו נידון למאסר עולם על שהנחה את כוחות הביטחון לפגוע במפגינים. ביולי 2013 השתלט הצבא שנית על הגה השלטון לאחר שהדיח את השליט מורסי.

זמן קצר לאחר פרוץ המהומות בתחריר התפשט גל המהומות גם ללוב ולתימן. בלוב התחילו ההפגנות בעיר בנגאזי, וריכזו סביבן את מתנגדי שלטון היחיד העריץ של מועמר קדאפי, ששלט בלוב מאז 1969. עד מהרה הפכו האירועים מהפגנות אלימות נגד המשטר לכדי מלחמת אזרחים רחבת היקף שנמשכה תקופה של כשמונה חודשים במהלכה של שנת 2011. המלחמה נשאה אופי של מאבק על השלטון בין שבטים שונים המרכיבים את החברה הלובית. הלחימה בין כוחותיו של קדאפי לכוחות המורדים גבתה את חייהם של עשרות אלפי חיילים ואזרחים וגררה גם מעורבות בינלאומית. בספטמבר 2011 הכריז האו"ם שהוא מכיר במועצת המעבר הלאומית (הזרוע הפוליטית של המורדים) כנציגתה הלגיטימית של העם הלובי. כעבור חודש נלכד קדאפי ונרצח תוך כדי ניסיון הימלטות. בכך בא הקץ הרשמי על שלטונו, וגם מלחמת האזרחים הוכרעה. ביולי 2012 נערכו הבחירות הדמוקרטיות החופשיות הראשונות מזה עשורים.

בתימן, יצאו עשרות אלפי מפגינים לרחובות במחאה על המצב הכלכלי הקשה, על האבטלה הגואה ועל אוזלת ידי הממשלה. במהרה התגבשה דרישה להתפטרותו של הנשיא עלי עבדאללה סאלח, ששלט ביד רמה במדינה מאז סוף שנות השבעים. סאלח הודיע כי הוא מוכן שלא להתמודד מחדש על הנשיאות בשנת 2013, אך הודעה זו לא סיפקה את המוחים, וההפגנות נמשכו תוך כדי דיכוי אלים של כוחות הביטחון. המדינה גלשה אל גלי אלימות ואל סף מלחמת אזרחים, שבמהלכה הותקף ארמון הנשיאות. הנשיא סאלח נפצע קשה ויצא לערב הסעודית לטיפול רפואי. הוא שב לתימן, ובאוקטובר 2011, בתיווך האו"ם, חתם על הסכם, ולפיו יפרוש בפברואר 2012 מתפקידו בתמורה לחסינות מהעמדתו לדין. הוא מילא את ההסכם, והיה לשליט הרביעי שסולק בעקבות האביב הערבי.

בכוויית החלו ההפגנות בפברואר 2011 ונמשכו בהפוגות לאורך כל השנה. הדגש כאן היה מחאה על התנהלות הממשלה ועל המצב הכלכלי, מחאה שהביאה להתפטרותה של ראש הממשלה בנובמבר 2011. שליט המדינה, האמיר אלסַבַּאח, פיזר את הפרלמנט בצעד חד-צדדי, בעודו טוען שהתנאים החמורים והשחיתות מחייבים קיומן של בחירות חדשות. אולם הבחירות שנערכו בראשית 2012 הביאו דווקא לכוחות אסלאמיים שמרניים הישגים נאים. זמן קצר לאחר הבחירות הכריז בית המשפט החוקתי שהן מבוטלות, היות שפיזור הפרלמנט על ידי האמיר לא היה צעד לא חוקתי. הוכרז כי בחירות חדשות צפויות להתקיים בסוף דצמבר 2012, ולקראתן יזם האמיר שינויים בשיטת הבחירות שנועדו לשפר את סיכוייהם של מועמדים ליברלים להיבחר. בתגובה החרימו ארגוני האופוזיציה את הבחירות. בית המשפט החוקתי ביטל פעם נוספת את הבחירות, וביולי 2013 צפויות להתקיים בחירות בפעם הרביעית בפחות מארבע שנים.

סוריה הייתה אמנם מהמדינות האחרונות שהושפעו מאירועי האביב הערבי, אך ככל הנראה זו שהשפעתם עליה הייתה הקשה ביותר. תחילת גל המחאות בסוריה היה במרץ 2011. משטרו של הנשיא בשאר אל-אסד ניסה לפייס את המחאה אגב נקיטת כמה צעדים כגון שחרור אסירים פוליטיים, הסרת מצב החירום ופיטורי הממשלה. אולם תגובות אלה הצליחו למנוע את גלישתן של ההפגנות לכדי עימות אזרחי קשה ועקוב מדם בין כוחות אופוזיציה ("מורדים") שהתגבשו בדרישה למגר את משפחת אסד מהשלטון לבין כוחותיו הנאמנים של נשיא סוריה. בדומה ללוב, האירועים שהחלו כהפגנות מחאה שִׁחררו את השד השבטי, והמאבק התפתח במהרה למאבק בין רכיביה השונים של המדינה המלאכותית הזו על השלטון. מלחמת האזרחים נמשכת כבר כשנתיים וגבתה מחיר של עשרות אלפי קורבנות.

אביב או חורף?

החוקרים חלוקים ביניהם על אודות המניע העיקרי שהביא לפרוץ אירועי האביב הערבי. הדעה הרווחת היא כי מדובר בהצטברות של כמה גורמים שהבשילו לכדי נקודת רתיחה. עם הסיבות ניתן להצביע על כאלה הקשורות לתסכול מהמצב הכלכלי: אבטלה גואה, עוני נרחב והעמקת הפערים בחברה. סיבות אחרות נוגעות לחוסר שביעות הרצון מסגנון השלטון העריצי של המנהיגים, שלטון שהתאפיין בשחיתות שלטונית עמוקה, בחוסר סובלנות לריבוי דעות ובדיכוי חמור של זכויות אדם בסיסיות. חוקרים אחרים מצביעים על תמורות חברתיות ודמוגרפיות שעמדו מאחורי גל המהומות: הם טוענים כי בשני העשורים האחרונים רמת החיים דווקא עלתה, אזרחים רבים רכשו השכלה גבוהה ו"התחברו" לעולם באמצעות האינטרנט והרשתות החברתיות. התפתחויות אלה פיתחו, בייחוד בקרב הצעירים, ציפיות לאמות מידה גבוהות יותר של השלטון ולמידה גבוהה של מודעות ביקורתית כלפי המשטרים שתחתיהם הם חיו.

בעיני רבים מהם, משטרי היחיד האוטוקרטיים נתפסו כמושחתים, כלא יעילים, כלא דמוקרטיים וכשרידים מיושנים של עולם נחשל. סיסמה שכיחה בהפגנות במדינות השונות הייתה "העם דורש להפיל את המשטר", כאשר הכוונה היא להיפטר מהשושלות האוטוקרטיות, כלומר מבתי המלוכה או ממשפחות שאחזו בהגה השלטון במשך שנים (ראו לוח 1) לטובת משטר תחרותי וחופשי יותר.

מנהיגים עריצים בשמונה מדינות, ערב פרוץ האביב הערבי

מנהיג / שושלת מלוכה

שנת עלייה לשלטון

גורל המנהיג

לוב

מועמר קדאפי

1969

טיפח יורשים מבני משפחתו, הודח   ונרצח ב-2011

מצרים

חוסני מובארכ

1981

פעל למנות את בנו למחליפו, הודח   ב-2011 ונידון למאסר

תוניסיה

זין אל-עאבדין בן עלי

1987

נמלט מארצו ב-2011

אלג'יריה

עבד אל-עזיז בוטפליקה

1999

עדיין בתפקיד

תימן

עלי עבדאללה סאלח

1978

פרש מתפקידו בעקבות לחצים בראשית   2012

כוויית

שושלת אל-סבאח

   המאה ה-18

הנוכחי עדיין בתפקידו

ירדן

השושלת ההאשמית

1921

האמיר ההמלך עבדאללה עדיין בתפקידו

סוריה

משפחת אל-אסד

1971

הנשיא בשאר אל-אסד עדיין בתפקידו

במובן זה, יש המפרשים את תנועת האביב הערבי כגל מחאה דמוקרטי, המעיד על התפתחות חיובית ומעודדת בעיני כל מי שדוגל בערכי הדמוקרטיה הליברלית. גישה זו בלטה מאוד בימיהם הראשונים של האירועים: מנהיגים מערביים רבים התבטאו בזכותה וראו בה ביטוי אופטימי לתהליך של מעבר לדמוקרטיזציה, שבמסגרתו מתנער העם משליטים עריצים הבולמים תחרות פוליטית תוך כדי רמיסת זכויות יסוד, ודורש לקיים בחירות חופשיות ותחרותיות למוסדות הפוליטיים. נשיא ארצות הברית ברק אובמה, למשל, אמר במאי 2011 שגלי המחאה מעידים על כך שהערכים שאליהם הטיף ארגון אל-קאעדה לא מצאו אוזן קשבת בקרב בני הדור הצעיר במדינות ערב. הוא החמיא למפגינים על שלקחו את גורל אומותיהם בידיהם: "מדינות ערב אולי זכו בעצמאות לפני זמן רב, אך לא כך אזרחיהן. במדינות רבות מדי הכוח מרוכז בידיהם של מעטים מדי". בצרפת התבטא שר החוץ אלן ז'ופה כך: "זמן רב מדי סברנו שהמשטרים האוטוריטריים הם המעוזים היחידים נגד קיצוניות בעולם הערבי. זמן רב מדי השתמשנו באיום האסלאמי כצידוק להעלמת העין שלנו ממשטרים שדיכאו חירויות ובלמו את ההתפתחות של מדינותיהם". גישות מעין אלה, מצד מנהיגים מערביים רבים, אף מצאו ביטוי בחלק מהמקרים בתמיכה עקיפה או ישירה במאמץ להפלת המשטרים הקודמים. כך היה בלוב, כאשר מדינות אחדות סייעו בשלבי המרידה הראשונים. מאוחר יותר הצטרפו מדינות ארגון נאט"ו רשמית למאמץ. מעורבות בינלאומית עקיפה הייתה גם בסוריה ובתימן.

אחרים היו ספקנים יותר במתן פרשנות חיובית גורפת לאירועים והתריעו מהסכנה הטמונה בהחלפת משטרים עריצים חילוניים במשטרים אסלאמיים. אין הדבר אומר שהמשטרים חפים מביקורת. השליטים האוטוקרטים במצרים, בלוב או בתימן היו רחוקים מאוד מלשמש אות ומופת לשלטון דמוקרטי. אדרבה, הבחירות שהתקיימו במדינות אלה היו במידה רבה מצג שווא, מעין טקסים תקופתיים שהגבילו במידה רבה את התחרות ונועדו בראש ובראשונה לשמר את שלטונם של העריצים באמצעות מראית עין של הליך דמוקרטי. ואולם, בצד הביקורות הללו, היו המשטרים הללו נוחים למדי מבחינת מדינות המערב. הם היו משטרים פרגמטיים בעלי צביון חילוני שתִחזקו בדרך כלל קשרים טובים עם מעצמות המערב. החשש הגדול של הספקנים היה ממצב שבו המפגינים – שרובם הגיעו ממעמדות משכילים ומודרניים בעלי אוריינטציה מערבית – יצליחו בטווח הקצר לסלק את השליטים העריצים, אך שבעקבות הבחירות החופשיות והתחרותיות הראשונות יחליפו אותם בשלטון כוחות אסלאמיים שמרניים שאינם מצדדים בערכי המודרניות והדמוקרטיה במובנם הליברלי והמהותי.

במילים אחרות, החשש הגדול הוא שפתיחת ההליך הדמוקרטי לתחרות חופשית תשפר את הממד הפרוצדורלי של הדמוקרטיה, אך לא תביא עמה שיפור דומה (ואולי אף תחמיר) בממד המהותי-ליברלי של הדמוקרטיה.

הזדמנויות ראשונות לבחינת הגישות השונות נקרו עם קיומן של בחירות חופשיות ותחרותיות בתוניסיה, בלוב ובמצרים. בתוניסיה זכתה אמנם מפלגה אסלאמית בבחירות של 2011, אך היא הצהירה שהיא תומכת בדמוקרטיה רב-מפלגתית ושואפת לשלב בשלטון גם כוחות ליברליים מתונים. גם בלוב הוגדרו תוצאות הבחירות החופשיות בתור "התחלה מבטיחה" ו"צעד בכיוון הנכון". במצרים נבחר מועמד האחים המוסלמים מוחמד מורסי לנשיא הרפובליקה, לא מעט גם בזכות תמיכה מקרב גורמים אסלאמיים שמרניים קיצוניים. בחירתו הדאיגה רבים, הן במערב והן בקרב הכוחות הליברליים בין אזרחי מצרים. כשנה לאחר עלייתו לשלטון הוא הודח על ידי הצבא בעקבות הפגנות ענק של מפגינים ליבראליים.

ומה התוצאות של המהומות על פי מדד החופש והמדמוקרטיה  – שללא ספק אינו המדד החשוב ביותר (בטחון אישי חשוב לדעתי יותר):

דד החופש העולמי בעשר מדינות, 2010–2013 (מימין – זכויות פוליטיות, משמאל – חירויות אזרח)

2010 2011 2012 2013 מגמה
תוניסיה 7, 5 7, 5 3, 4 3, 4 שיפור ניכר
לוב 7, 7 7, 7 7, 6 4, 5  שיפור ניכר
מצרים 6, 5 6, 5 6, 5 5, 5 שיפור מתון
אלג'יריה 6, 5 6, 5 6, 5  6, 5 ללא שינוי
תימן 6, 5 6, 5 6, 6 6, 6 החמרה קלה
ירדן 6, 5 6, 5 6, 5 6, 5 ללא שינוי
סוריה 7, 6 7, 6 7, 7 7, 7 החמרה קלה
כוויית 4, 4 4, 5 4, 5 5, 5 החמרה קלה
ישראל 1, 2 1, 2 1, 2 1, 2 ללא שינוי
ארצות הברית  1, 1 1, 1 1, 1 1, 1 ללא שינוי

 

השארת תגובה