המודל החברתי- כלכלי של סינגפור


מדינה קטנה, כמה מיליונים אוכלוסייתה, מודרנית כלכלתה, קבוצה אתנית של  80% שולטת על שאר המיעוטים, נתפסת כנטע זר באזורה אך נמצאת בעליונות כלכלית טכנולוגית וצבאית על האזור בוא היא נמצאת, סובלת מבעיות מים קשות – נשמע מוכר? אכן סינגפור דומה לנו בתחומים רבים.

האי הקטן הזה, ארבעים קילומטר אורכו בסך הכל, מטיל עלי כישוף כבר מעל לעשור. סינגפור מאתגרת את התפיסות הבסיסיות שלנו כישראלים, השילוב שלכאורה אינו מתאים אך בעצם מצליח מאד שבין המערכת הכלכלית והפוליטית, תפיסת הדמוקרטיה ולצידה החופש הכלכלי וכל זאת במארג גיאו-פיליטי מורכב מאד גורם לנו לחשוב כי אפשר אולי לנהל אחרת את עניינו כאן במזרח התיכון.

מבט דרומה אל חופי הים של סינגפור מתוך הגלגל הענק (גדול יותר מהעין שבלונדון) מגלה קו רקיע בדיוני כמעט. במקום שבו מתנוסס מלון 'מרינה סנדס' הגרנדיוזי ולצידו הקניון הענק והמפואר היה לא כל כך מזמן רק ים. לצידם 'הגנים התלויים' על מגדלי הברזל שלהם והכיפות הממוזגות המכילות גן בוטני טרופי מרהיב. כל הקומפלקס הגדול הזה מהמלון ועד הפארק נבנה בסדרי גודל של 5 שנים.

מי שחושב שהמהנדסים הסינגפורים יכולים לנוח כמה שנים על זרי הדפנה נא יחשוב שנית. מבט ממרומי מגדל התצפית של סנטוזה לכיוון דרום מגלה את תנופת הבנייה ממשיכה אל עבר סדרת האיים הקטנה השוכנת מדרום. אוניות יבוש עצומות ממטירות חול שנכרה באינדונזיה ומייבשות שטחי ים נוספים לאטרקציות הבאות שיחנכו בעוד שנים ספורות.

במהלך העשור הזה, שבו אני בוחן מקרוב את עיר-המדינה הזו, חלו בה תמורות עצומות. תמורות פיזיות. בניני ענק, שכונות ומתחמים. הסינגפורים אינם שוקטים על השמרים וחייבים להפתיע בעוד פרויקט ועוד מתחם אזורי. לעיתים זה נראה מוגזם מדי, גרנדיוזי מדי אבל בעיניים סינגפוריות אני מבין זאת. אנדרי גרוב המנכ"ל לשעבר של אינטל כתב ספר שכותרתו 'רק הפרנואידים שורדים' כנראה שזה נכון לא רק לחברות מסחריות אלה גם למדינות. הבנייה הזו נשענת על פאראנויה בריאה. הם חייבים תמיד, אבל תמיד להיות ראשונים – ולא הם יאבדו.

השם סינגפור צץ ועולה כמעט בכל דיון העוסק בנושא חופש כלכלי ופוליטי בבחינת היוצא מהכלל שאינו מרמז על הכלל, או כדוגמא למדינה מצליחה מאד מבחינה כלכלית המתנהלת באופן קפיטליסטי כמעט לחלוטין מצד אחד, ואילו מצד שני מטילה לכאורה מגבלות פוליטיות חמורות על אזרחיה, בכך נראה כי סינגפור שוברת את הנוסחא שהציג זוכה פרס נובל בכלכלה מילטון פרידמן והנמצאת בבסיס הקפיטליזם, האומרת  קפיטליזם = חופש וחירות.

סינגפור קיימת כישות כלכלית לפני שהיא קיימת כישות מדינית. הכול בסינגפור נמדד לפי מדד 'הזדמנות העסקית'. כל חג הוא הזדמנות עסקית, כל ביקור וכל נסיעה, שיעור לידת התינוקות נקבע על פי הטבות המס שמקבלות המשפחות על כל ילד ובשנים של האטה כלכלית התושבים נקראים לצאת לרחובות כדי לקיים את מצוותם האזרחית ולקנות מוצרי צריכה כדי להניעה את הכלכלה. המשבר הכלכלי של 1997 שהיכה במדינות דרום מזרח אסיה מוזכר בסינגפור באותה נימת זיכרון טראגי כפי שאנו מדברים על מלחמה עם שכננו. חלק מהאוכלוסייה הסינית מצהירה באופן גלו כי אם התנאים הכלכליים יהיו קשים מדי בסינגפור הם יעזבו את האי.

זה נשמע בודאי קר, מנוכר. אבל כלכלה היא צורה נהדרת לנהל בעזרתה את העניינים. אפשר לראות לדוגמא את הקשר ההדוק שסינגפור יצרה בין פוליטיקה אזורית וכלכלה, דוגמא שאמורה לעניין אותנו כישראלים ומראה כיצד מצליחה המדינה הקטנה הזו בת פחות מחמישה מיליון תושבים, הנחשבת לנטע זר באזורה, לדור בכפיפה אחת ובשלום יחסי בין 300 מליון מוסלמים.

סינגפור יצרה תמהיל מאוזן וחכם של מקל וגזר מול שכנותיה. צבא חזק מצד אחד (מקל) ופרויקטים כלכליים וכניסת עובדים זרים מלאים מהצד השני (גזר). זהו תמהיל מאוזן וחכם הגורם לשכנותיה לשקול בין שאר הגורמים לפתיחת מלחמה על סינגפור גם שיקולים כלכליים כבדי משקל. ניתן לומר כי סינגפור קונה את השלום האזורי על ידי השקעות ענק בכלכלות המדינות השכנות לה, השקעות שאולי לא תמיד מניבות רווחים כלכליים מידיים, אולם תורמים ליציבות הפוליטית, מעסיקות אלפי בני אדם, גורמים לקשרים אישיים בין אזרחים ממדינות האזור ומעלות מאד את תג המחיר של מלחמה.

סינגפור מאפשרת עבודת מאות אלפי עובדים מלזים בשטחה יוצרים תלות כלכלית של עודים אלו ביציבות שלטונה. סינגפור לדוגמא גם קונה מים ממלזיה, הרבה מים ובמחירים גבוהים יחסית. אנחנו חושבים שהם קונים מים- לא ולא הם קונים יציבות!

בחינת המשטר הסינגפורי באור כלכלי מקטינה מאד את המחיר שלכאורה משלמים אזרחי סינגפור עבור הכלכלה המשגשגת שלהם – האלטרנטיבה יכולה להיות הרבה יותר גרועה. חופש פוליטי לדעתנו הוא ללא ספק אחד מאבני היסוד של חברה אזרחית אולם יש לבחון את כל מכלול החברה האזרחית ולהוסיף לגורם החופש הפוליטי גם גורמים כגון שירותי חינוך ובריאות, הביטחון האישי, תשתיות לאומיות וכו'.

האלטרנטיבה מבחינת הסינגפורים היא כי ערעור המערכת הפוליטית בסינגפור יביא להתפוררות המדינה והפיכתה למחוז נוסף במלזיה, שם חופש הדיבור בהחלט מוגבל יותר וחיי היום יום של האוכלוסייה הסינית במדינה זו יהיו, איך לומר, נוחים פחות משהם היום.

לפיכך מרבית הסינגפורים מוכנים באופן מודע לוותר על חלק (די שולי לדעתי) מהחירויות האזרחיות שלהם, על מנת לקבל איכות חיים, חופש ושגשוג כלכלי, רפואה, חינוך ושאר שירותים ציבוריים ברמה גבוהה מאד. זה לא שהם לא רוצים יותר חופש – הם פשוט מעשיים יותר.

רב השוני בין ישראל וסינגפור על הדומה בין המדינות, אי אפשר להעתיק את מדיניות החוץ או המערכת הפוליטית של סינגפור אלנו ולאזורנו. לסינגפור בניגוד לישראל אין סכסוכי קרקע משמעותיים עם שכנותיה. אומנם יש שטח מלזי בסינגפור לאורך מסילת הרכבת המלזית החוצה את האי (ובאופן ילדותי משהו כמעט ואינה מסומנת באף מפה רשמית) יש גם איזו שונית סלעים בדרום ים סין (Tedrabranca) וכמובן את נושא יבוש הים על ידי סינגפור אולם אף אחד מהצדדים אינו רואה באלו סיבה ישירה למלחמה.

הקבוצה האתנית הסינית אומנם מהווה מיעוט בדרום מזרח אסיה אולם בחלק מהמדינות כגון מלזיה או אינדונזיה זהו מיעוט משמעותי של 20%-30% מהאוכלוסיה. בנוסף קבוצה זו היא כידוע חלק מכלל קבוצת הסינים בעולם. מבחינה זו למרות ההיסטריה הארוכה של רדיפות אתניות של סינים בדרום מזרח אסיה הרי שאין קבוצה זו מאופיינת ברגש 'הבדידות' המוכרת לנו של 'אנחנו מול כל העולם'.

גם הבסיס התרבותי הקונפוציואיסטי של האוכלוסייה הסינית שונה ביחסו למערכת החוקים והחובות שבין האזרח למדינה או כפי שקרא לזה קונפוציוס – שבין הנתין למלכות.

אז מה המסקנה? לסינגפור יש 'יתרון לקטנות' זוהי מדינה קטנה וצפופה שנקל לשלוט בה ולבנות בה תשתיות מעולות. הסינים הם עם חרוץ וממושמע שעל פי מבחן התוצאה הצליח שלטון ריכוזי בשנות ה 70-60 לבנות מאי נידח מעצמה כלכלית אזורית. וכן, היה להם הרבה מזל! בעיקר שבראשם עמד איש חכם והגון ששמו  לי קואן יו שסיסמתו הייתה עשו את הדבר הנכון ולא את הדבר הנכון פוליטית (באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב).

ומה לגבי המחיר החברתי של המדיניות הסינגפורית?

בסינגפור יש שלוש קבוצות אתניות מרכזיות: הסינים (רוב כ 80%) מלאים והודים (כ 10% כל קבוצה) וכן תושבים רבים שאינם אזרחים כגון לבנים/ מערביים, בנגלדשים, פיליפינים ועוד. לא ראיתי הרבה מדינות היודעות ומצליחות לנהל חברה קוסמופוליטית רב-תרבותית כזו בהצלחה כמו הסינגפורים, תוך מיזעור מתחים (שתמיד קיימים) חלוקה יחסית של התפקידים הפוליטיים, ייצוג במדיה ועוד. בסינגפור חופש דת מוחלט כולל פולחנים האסורים או מוגבלים במדינות אחרות, יש בה גופי מדיה רבים, עשרות עיתונים, ערוצי טלוויזיה אזוריים. לקרוא להם דיקטטורה זה לעשות להם עוול.

נכון, יש ענישה מחמירה על פגיעה ברכוש ציבורי וכולם זוכרים את הנער האמריקאי שנדון למלקות לפני עשרים וחמש שנה על שעשה גרפיטי, אבל קצת כבוד לרכוש ציבורי ומניעת ונדליזם לא היו מזיקים גם לנו וגם להרבה מדינות אחרות במערב. מנגד סינגפור היא מדינה בטוחה מאד, עם אחוזי פשע מזעריים, מקום שבו נשים אינן מפחדות לצעוד לבד בלילה ומקרי אונס ורצח נדירים מאד.

ביקורת – יש תמיד ולעתים היא מוצדקת. גל התסיסה החברתית השוטף את העולם מלונדון וולסטריט ועד תל אביב לא יפסח על סינגפור – ניצניו כבר הגיעו לעיר-מדינה זו, אבל מרבית האוכלוסייה מקבלת בברכה את השגשוג  והמערכת הפוליטית הנוכחית.

הביקורת שיש לציבור על השיטה הכלכלית אינו קשור לחופש הפוליטי אלה כמו שאפשר היה לצפות בסינגפור – קשור לכלכלה, למעורבות הזרים בכלכלה.

הסינגפורים היו רוצים לראות יותר אזרחים מקומיים שצמחו מלמטה בתפקידי ניהול בחברות הסינגפוריות הגדולות ופחות 'טאלנטים' זרים שלתפיסתם באים לכמה שנים וממשיכים לתפקיד הבא במדינה אחרת. כמו במדינות רבות בעולם יש חשש מסין, מהשקעות סיניות (למרות כאמור ש80% מהאוכלוסייה הינם ממוצא סיני) ויש חשש מהשקעות זרות (שוב בעיקר מסין) שיגרמו למעורבות זרה בכלכלה.

המודל הסינגפורי מראה שאפשר לנהל חברה על פי עקרונות כלכליים ולהגיע להישגים חברתיים ושירותיים ציבוריים מהשורה הראשונה בעולם לצד יחסים תקינים עם מדינות שכנות למרות עוינות היסטורית ארוכת שנים.

מדוע ישראל וסינגפור דומות

ישראל וסינגפור הינן מדינות קטנות בעלות שטח קטן, ללא עורף אסטרטגי/צבאי, כמעט ללא משאבי טבע. ישראל כמו סינגפור שונות מאד מבחינה אתנית מסביבתן המידית. היהודים מהווים מיעוט כמעט זניח במזרח התיכון ואם זאת מהווים את הקבוצה האתנית המרכזית במדינת ישראל עצמה. גם בסינגפור רוב ההאוכלוסייה הינם סינים המהווים מיעוט במרחב שבו כ 300 מליון מוסלמים.

הן ישראל והן סינגפור הם מדינות פתוחות (סינגפור דורגה בתוך החמישייה הפותחת במדד "קוסמופוליטיות") בעלות מערכות כלכלה ליברליות ומשקים מודרניים ומתקדמים. שתי המדינות הן פרו-אמריקאיות במוצהר (לצי השביעי האמריקאי בסיסים בסינגפור) בעלות צבא סדיר קטן יחסית לשכנות הן אך מתקדם ונשען במלואו על יצור ופיתוח צבאי מקומי (תאגיד הנשק  'סינגפור טכנולוג'י' הסינגפורי)  וסיוע אמריקאי משמעותי, (הן ישראל והן סינגפור חברות לדוגמא בפרויקט מטוס הקרב העתידי של ארה"ב- גיי. אס. אף)

סינגפור וישראל קיבלו את עצמאותן בגל המדינות שהשתחררו מהקולוניאליזם המערבי לאחר מלחמת העולם השניה (ישראל 1948, סינגפור קיבלה אוטונומיה בשנת 1955 ועצמאות ב 1963). שתי המדינות היו תחת שלטון בריטי שהשאיר את חותמו במבנה מערכת הממשל, המשפט, החינוך והתשתיות. שתי המדינות היו נחשלות מאד עם עצמאותן, סינגפור הייתה מכוסה בג'ונגל וביצות מנגרובים ואצלנו כמו ששרו הגששים רק חול וכולרה.

מדוע ישראל וסינגפור שונות

בעוד שהקשר בין היהודים לאדמתם הינו קשר היסטורי בן אלפי שנים הנשען על מסורת דתית ארוכה ומקודשת. הרי שאין מבחינה היסטורית עם 'סינגפורי'. בעוד שהקשר בין היהודים לאדמתם היה במשך שנים רבות קשר שבין עם נרדף וארץ מקלט עובדה שקיבלה אישוש נוראי בשואה. הרי מבחינת השתלשלות העניינים ההיסטורית סינגפור הינה תחנת סחר בריטית שנוסדה במחצית המאה ה19 על ידי סר סטמפורד ראפלס שהפכה עם השנים לביתם של סוחרים סינים, הודים ובני לאומים אחרים שהגיעו למושבה על מנת לעשות כסף. צירוף מקרים היסטורי הוביל את האי לקבל מעמד של מדינה וזאת אף בניגוד לרצונם של מנהיגיה עצמם שהעדיפו כי האי הקטן יהיה חלק מישות מדינית גדולה יותר – הפדרציה המלאית. אולם מלאיה החזיקה מעמד בדיוק שנתיים והתפרקה לשתי מדינות עצמאיות מלזיה וסינגפור.

השארת תגובה