המלחמה הקרה החדשה כבר החלה, המלחמה בין ארה"ב, אירן, רוסיה וסין מתנהלת מזה מעל לעשור. המלחמה הזו מתנהלת רחוק מאיתנו – בדיוק כמו המלחמה הקרה של המחצית השניה של המאה העשרים – גם מלחמת הסייבר מתנהלת בעוז, גובה קורבנות ומנצלת משאבי ענק וכל זאת בהשקט בעולם הצללים של האינטרנט.
כמו בבתקופת המלחמה הקרה (וכמו כל דבר בצה"ל) העולם נחלק לשלושה חלקים. נתחיל במה שנקרא אז 'העולם השלישי' או המדינות הבלתי מזדהות. פעם הם לא הזדהו עם תפיסת המערב או התפיסה הקומוניסטית, היום הם פשוט ללא היכולת הטכנולוגית להשתתף במשחק. קבוצה זו מונה מעל 100 מדינות.
מי שכן משתתף בקרבות הסייבר הינן כ 40 (אולי קצת יותר) מדינות בעלות היכולת הטכנולוגית לעשות כן הנחלקות למספר מחנות.
המערב בראשות ארה"ב, מדינות מערב אירופה (נאט"ו) וישראל בעלי יכולות טכנולוגיות מתקדמות וגופי מחקר וביצוע הנתמכים על ידי המדינות. עיקר הפעילות של מדינות המערב בהקשר הזה הינו במסגרת מאמצי הבטחון הלאומי קרי ריגול ופגיעה במטרות צבאיות או תשתיות לאומיות.
המחנה הנגדי כולל מספר משחקנים שעמדתם אנטי מערבית באופן מסורתי, החל מרוסיה שכמטיב המסורת מפעילה את כלי הסייבר שלה בעיקר לצורך פשיעה פיננסית ואחריה סין המפעילה את כלי הסייבר לצורך ריגול תעשייתי.
על פי מחקרים בתחום, הן רוסיה והן סין מפעילות בנוסף לסוכנויות הממשלתיות בתחום האינטרנט גם רשת של האקרים פרטיים או חצי פרטיים המקבלים תמיכה או גיבוי רופף מהמדינה על מנת לפעול נגד יעדים מערביים כל עוד הם אינם פועלים נגד יעדים מבית.
מבנה זה המאפשר למדינה להתנער מאחריות במקרה של זיהוי מקור ההתקפה דומה במקצת להפעלת ומימון ארגוני טרור (טרור פיזי) על ידי מדינות באופן שלמעשה עושה מיקור חוץ לפיעלות האלימה שלהן.
איראן היא שחקן קטן יותר במרחב הקיברנטי אולם היא מתמקדת מאמצים בתחום ובעיקר כמכת נגד למתקפות הסייבר המנוהלות מולה. בנוסף, כלקח איראני מהמהומות נגד המשטר של שנת 2009 ופחד מפני השפעת 'האביב הערבי', איראן (כמו גם סין) מפנה משאבים רבים בתחום 'כלפי פנים' לניטור פעילות ברשת המתרחשת באיראן וחסימת מידע זר בפני אזרחיה (למאמר המרחיב את נושא לוחמת הסייבר של איראן).
בעולם האקדמי יש מחקרים המשווים מודלים של הרתאה ובנית כוח קיברנטי על פי המודלים של המלחמה הקרה. במובנים רבים, אין ספק שהרתעה בעולם הסייבר היא נושא מורכב הרבה יותר מאשר ההרתעה במלחמה הקרה. טבעו של מרחב הסייבר הוא הגורם לכך. גם התיאוריות המתוחכמות ביותר של ההרתעה הגרעינית יתגלו כבלתי־מספקות בהתמודדות עם מורכבותו של תחום זה. לא ניתן להרתיע את כל סוגי ההתנהגות העוינת, אך חשוב לזהות סדרי עדיפויות בנושא זה, ולקבוע מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האיומים המובילים על מנת להרתיע ולהכניע גורמים עוינים מדינתיים ולא־מדינתיים גם יחד.
היבט נוסף ומעניין הינו הקשר שבין פעילות פשע ובין אתגרי ביטחון לאומי, מאמר מעניין שפורסם לאחרונה על ידי המכון למחקרי בטחון לאומי, מציע בחינה מכוונת מדיניות של משמעויות הפשע הקיברנטי לביטחון הלאומי. המאמר מנסה לבסס הערכות כספיות של היקף נזקי הפשע הקיברנטי ותיאור את שיתוף הפעולה בין פושעים לפשע המאורגן ולארגונים עוינים כולל מסחור של יכולות התקיפה הקיברנטיות המתאפשר עם התפתחות הטכנולוגיה וצמיחת "השוק השחור" לשירותי מחשוב (למאמר המלא).
לסיכום ניתן להגיד שהמאבק הבין גושי, שהצטנן במקצת בשנות התשעים לאחר התמוטטות הגוש הקומניסטי, חוזר והפעם הוא לובש צורה של מאבק קיברנטי. המחנות לא השתנו הרבה (מערב מול מזרח, סין, העולם המוסלמי) וגם מבנה הכוח (ארגונים ממשלתיים במערב מול רשת רופפת של מיקור חוץ במקומות אחרים) גם הפעם לשימחתנו המערב מוביל ללא עוררין מהבחינה הטכנולוגית אולם המחנות הנגדיים מדביקים את המירוץ.