צמיחה מכלילה בישראל

מכון ראות פרסם לאחרונה את האמנה הישראלית החדשה לצמיחה מכלילה בישראל. הסקירה במבוא לאמנה מעניינת, שום דבר חדש שלא נכתב במקום אחר אבל מסדר את הדברים בצורה יפה. יש דברים שאני מסכים להם יותר, יש כאלו שאיני מסכים עימם כלל אבל הטסט ככללו ובהקשרו הבין-לאומי וההיסטורי שווה ציטוט וקריאה.

המורשת הכלכלית והחברתית של ישראל יצרה שילוב ייחודי בין כלכלת שוק ויוזמה פרטית לבין ערכים חברתיים של ערבות הדדית, על בסיס המבנה של הקהילה היהודית שנוצר בגולה. שורשיו של שילוב זה נעוצים עוד בימי העלייה הראשונה והשנייה והיוו סיבה מרכזית ללכידות הפנימית, לשגשוג ולחוסן של היישוב היהודי בארץ ישראל.

בעשרים וחמש שנותיה הראשונות של המדינה, עוצבו החברה הישראלית וחיי הכלכלה שלה על ידי ממשלה גדולה וחזקה ומוסדות בעלי זיקה עמוקה למורשת הסוציאליסטית. מודל זה השיא הישגים עצומים וחולל קפיצת מדרגה חברתית וכלכלית בין השנים 1972-51.

ואולם, משנת 1973 נקלעה ישראל למשבר שהגיע לשיאו עם התמוטטות מערכת הבנקאות ותקופת ההיפר-אינפלציה באמצע שנות ה-80. תקופה זו ידועה כ'עשור האבוד של הכלכלה הישראלית', אך ניתן לראותה גם כתקופת ההסתגלות שנדרשה למעבר לגישה כלכלית וחברתית חדשה הנהוגה בישראל מאז.

הגישה הכלכלית הנוכחית מתבססת על עקרונות כלכלת שוק, על מדיניות של חשיפת המשק לייבוא, ועל הפרטה של נכסים ושירותים ציבוריים תחת ההנחה שהשוק הפרטי יעיל וגמיש יותר מהמגזר הציבורי. גישה זו, שהיא נחלתן של כל ממשלות ישראל בעשרים וחמש השנים האחרונות מאז עסקת החבילה של 1985, הביאה הישגים רבים, אך יצרה בעיות מורכבות: מצד אחד, ישראל נחלצה מחורבות המשבר הכלכלי שהתרחש בין 1985-74, שבה למסלול של צמיחה ואיתנות כלכלית ופיננסית, דיכאה את האינפלציה, והשיבה רבים מהחובות שצברה; מצד שני, מדיניות זו הגבירה את הפערים החברתיים, שחקה את מעמד הביניים והרחיבה את מעגל העוני, מבלי להביא לקפיצת מדרגה. קרי, ישראל לא מזנקת והצמיחה שלה איננה מכלילה.

השחיקה השיטתית והמתמשכת באיכות החיים של מרבית אזרחי ישראל בשנים האחרונות נובעת משילוב של שכר ריאלי מדשדש; עליה ריאלית משמעותית ביוקר המחיה המתבטא במחירם של מוצרי היסוד ובעיקר דיור, מזון, חינוך וגידול ילדים, תחבורה, תקשורת, בריאות, חשמל ומים, וגם בעלות הפנסיה; ושחיקה בכמות ובאיכות השירותים הציבוריים שהטילה נטל נוסף על האזרחים.

מציאות זו היא תוצאה של שילוב בין מספר גורמים עיקריים כגון:

1. תופעת הגלובליזציה שמגבירה את הפערים החברתיים, מדירה עובדים בלתי-מיומנים, ויוצרת לחצים קשים על פרטים ועסקים ללמוד ולהתעדכן מבחינה מקצועית ואישית, שרבים מהם לא עומדים בהם.
2. המשבר המתמשך ביכולתה של ממשלת ישראל למשול, קרי, לעצב מדיניות ולבצעה, שנמשך מזה שלושים וחמש שנים, ומגביל את יכולתה של הממשלה לטפל בסוגיות מורכבות בצורה מקצועית ועקבית; ישראל היא המדינה המפותחת היחידה שבה קצב גידול האוכלוסיה הוא גבוה ועומד על כ- 1.8% לשנה ומרוכז בשכבות החלשות;
3. מדיניות ממשלת ישראל במגוון תחומים כגון מיסוי; הפרטה של שירותים ציבוריים ותחרות; קרקעות ודיור; תגמול נמוך למגזרים רבים כמו עובדים סוציאליים או שוטרים; או מדיניות שמרנית כלפי עסקים זעירים וקטנים;
4. התנהלות ההסתדרות, ובעיקר הוועדים הגדולים, שמקטינים את הגמישות בשוק העבודה ובכך פוגעים בפריון; מקפחים את העובדים הלא-מאוגדים; מנציחים מונופולים שמייקרים את המחייה או פוגעים בשירותים הניתנים לאזרחים; ומגדילים את פערי השכר;
5. הצלחת תאגידים גדולים לגרוף רווחים מונופוליסטים ולזכות בחלק הארי של המימון הבנקאי;
6. הסטת תשומת הלב ומשאבים רבים לטובת ביטחון וקבוצות סקטוריאליות;
7. ההייטק הוא מנוע צמיחה אבל לא מנוע הכללה: ההייטק אמנם הגדיל את הייצוא, הכניס השקעות זרות לישראל ושיפר את מאזן התשלומים, אך גם הגדיל את הפערים החברתיים, לא תרם להעלאת הפריון בכלל המשק ולא הגדיל את מספר מקומות העבודה בשנים האחרונות.

לפיכך, בעיית העוני והפערים החברתיים, וגם בעיית מעמד הביניים, הן בעיות מערכתיות שמחייבות טיפול שורש ושילוב כוחות בין הממשלה, החברה האזרחית, ההסתדרות, המגזר התאגידי והעסקי וגם האקדמיה. מאחר שהגלובליזציה מחריפה בעיות אלה, המענה להן מחייב חזון, מנהיגות, נחישות, עקביות ויצירתיות.