תרבות הצריכה המערבית פושטת רגל

המערב – התרבות הגדולה שצמחה משני עברי צפון האוקיאנוס האטלנטי – עומדת בפני פשיטת רגל כלכלית. פשיטת רגל כלכלית אני מדגיש ולא ערכית, ערכי התרבות הזו ממשיכים וימשיכו להשפיעה על האנושות עוד שנים רבות, אבל מבנה הכלכלה הצרכנית הקפיטליסטית במתכונתו הנוכחית דורש אוברול מנוע כללי.

זה לא שארה"ב אינה כבר המעצמה החזקה בעולם, היא עדיין כזו אבל היא איבדה את הלגיטימציה שלה להשאר כזו, והיא אבדה את הלגיטימציה שלה להשאר ככזו מכיוון שהאמריקאים הפסיקו להאמין בעצמם.

חשבנו שהמשבר הכלכלי של 2009 עבר? התאוששות? צמיחה כלכלית? התשובה המדוייקת לשאלות הללו מורכבת אבל רוח התשובה היא שלילית.

שום דבר לא באמת השתנה במערכת הפיננסית האמריקאית והעולמית לאחר המשבר. על כמה בניינים במנהטן ובמרכזי פינסים אחרים הוחלפו כמה שלטים, כמה קרנות גידור נסגרו, בנקאים פוטרו (אלו שלא קיבלו בונוס אני מתכוון) והמוניטין של ענקי הפיננסים כגון סיטיבנק UBS קצת נפגע. הניתוק והסיאוב באים לידי ביטוי ציני בציטוט של מנכ"ל ליהמן ברדרס חמישה ימים טרם התמוטטות החברה: "יש לנו מסורת ארוכה של התמודדות עם קשיים…אנו על הדרך הנכונה". בהמשך הבין הציבור האמריקאי כי יש חברות שהם פשוט גדולות מדי מכדי ליפול והן ניצלו באמצעות כספי משלם המיסים, בקיצור הצלחות הכלכלה המערבית הופרטו וכשלונותיה הולאמו.

אבל כנראה כי עת הפרעון מתקרבת, אתם מבינים למשבר מהסוג שפגע בכלכלה העולמית ב 2009 יש שלושה שלבים.

1. המשבר פיננסי המתרכז במוסדות הפינסיים, בנזילות שלהם וביכולת שלהם להעמיד אשראי.
2. משבר כלכלי הפוגע בכלכלה הריאלית הנובע ממחסור באשראי
3. משבר פוליטי ומיבני כאשר האזרחים דורשים את החשבון מהפוליטיקאים

לרגע היה נדמה כי שלושת השלבים הללו אכן עברו על ארה"ב ומערב אירופה אך ללא זעזועים גדולים. המשבר הפיננסי הביא לצימצום האשראים וצניחה בכלכלה הריאלית אולם התערכות ממשלתית מאסיבית בצורה של חבילות תמרוץ אדירות בהיקפן מנעו שקיעה למיתון חריף. הציבור אכן בא חשבון עם הפוליטיקאים, השמרנים של משפחת בוש הובסו על ידי הרוח החדשה של הדמוקרטים בהנהגת ברק אובמה. גם באירופה הוחלפו המפלגות במספר מדינות ואולי ניתן היה לקוות כי הבנתנו את הכלכלה שהביאה את המדינות להזרים סכומי עתק למשק ככספי תימרוץ, מנעה שינויים חברתיים מבניים חריפים יותר.

אז זהו – שלא! חבילות הסיע שפכו מיליארדים לבור ללא תחתית של התנהלות גרעונית ורק דחו את הקץ, הקץ מתקרב עכשיו אולם הממשלות נותרו ללא תחמושת פיננסית להתמודד עימו.

ארה"ב לפני פשיטת רגל לאחר עשורים של צריכה ללא חשבון וגרעון הולך וגדל, עצם העובדה כי העיתונים מדברים על האפשרות של חדלות פירעון מעוררת מורא אצל הכלכלים. הדירוג הפיננסי של ארה"ב מעל מאה שנה עמד על – AAA כמעט הדבר הבטוח ביותר עלי אדמות. אבל נראה כי גרעון של 14 טריליון דולר (זה אומר14 מליון מליון) השקול לחוב אישי עתק של מאות אלפי דולר עבור כל אזרח בארה"ב הוא משהו שאיך לאמר – משמעותי. זה לא רק שמדינה מסויימת פושטת את הרגל, זה קורה אחת לכמה שנים ולפעמים גם לכלכלות גדולות כמו רוסיה בשנת 1998, הבעיה היא שכלכלת העולם צמודה לכלכלה האמריקאית- משבר בארה"ב יכה גלים גם במדינות שהתנהלו בצורה אחראית ושמרנית, ארה"ב היא שותפת הסחר הגדולה של מרבית מדינות העולם והדולר הוא המטבע המרכזי בעיסקאות בין לאומיות גם מול צד שלישי.

גם עם הקונגרס יעלה את תיקרת הגרעון והמדינה לא תגיע לחדלות פרעון, "הכמעט" הזה, עצם קיומה של האפשרות, מעוררת מחשבה ומערערת סדרי (כלכלה) בראשית. ובעצם די ברור שהכלכלה האמריקאית לא מסוגלת לשלם את חובה. הפד ידפיס וילווה והדור הבא ישלם את המחיר.

המצב באירופה חמור אף יותר, בימים אלה מתרחש לנגד עינינו משבר כלכלי ופוליטי חמור במדינות גוש האירו, המשבר הנמשך זה למעלה משנה מאז החשש הרציני הראשון שעלה לגבי חובות בעיקר של מדינות הדרום (PIIGS: פורטוגל, אירלנד, איטליה, יוון וספרד) מגיע לשיאו עם כמעט פשיטת רגל דה-פאקטו של ממשלת יון (למרות שלא הוכרזה) והכרזת סוכניות הדרוג כי האג"ח של יון, פורטוגל ואירלנד כמעט ואינו שווה את הנייר עליו הוא מודפס (אג"ח זבל). שמשמעותה יכולה להיות התמוטטות גוש היורו וחזרה למטבעות הלאומיים ואולי אף קריסת המסגרת הכלכלית של האיחוד כולו.

בריטניה כבר הודיעה שלא תיתן שטרלינג אחד ליון באופן ישיר, מנהיגים אחרים באירופה התבטאו כי יש "לשחרר את יון" (הכוונה מרשת הבטחון האירופאית). אפקט דומנו שיתחיל ביון וימשיך לכל אירופה בדומה למשבר הפיננסי בדרום מזרח אסיה בשנת 1997 שהתחיל מתאילנד וגלש למרבית אסיה.

הכתובת על הקיר זו תקופה ארוכה, הבעיה היא שהקיר הזה הוא הקיר האחורי, האפור, קיר שלא כל כך מסתכלים עליו- קיר הלוגיסטיקה.

ממשלות יכולות להציג נתון כזה או אחר, כלכלנים יכולים לנתח מגמה מסויימת ולהתעלם מאחרת אבל יש דברים שקל לספור ואף אחד לא יכול להסתיר – קונטיינרים.

כן, כן אותם קופסאות ברזל מלאות בסחורה המועמסות על אוניות ומשאיות, הקופסאות הללו הן המדד הכלכלי הטוב ביותר שאני מכיר- והמדד הזה אומר שאנו לקראת האטה מאד משמעותית.

עבדתי תקופה ארוכה בסינגפור, מעצמת סחר אזורית ומקומית שלה נמל הים הגדול ביותר בעולם (או השני בגודלו לאחר נמל הונג קונג תלוי איך סופרים). כאשר היו שואלים אותי מה המצב של כלכלת סינגפור הייתי מטפס במעלית המהירה למרומי מגדל טמאסק בדרום מזרח האי ומשקיף על הנמל. שם ממרומי הקומה השבעים וחמש מול נוף עוצר נשימה של מיצרי מאלאקה נראים בבירור מגרשי העורף הלוגיסטי של הנמל. כאשר הכלכלה צמחה אי אפשר היה לראות את האספלט, עשרות אלפי מכולות מסודרות עד האופק במגדלים של 7 קומות. וכאשר הכלכלה האטה אפשר היה לראות טלאים של אספלט מבצבצים והמגדלים היו רק של 3 או 4 קומות.

ענף הלוגיסטיקה מאותת על האטה גלובלית שכבר החלה לפני חצי שנה רק שהפעם אין לאף אחד מיליארדים להזרים כדי למנוע אותה.

אז איך מתקנים את הקפיטליזם השבור הזה? האם על הממשלה לתקן או כוחות השוק? רולנד ריגן השמרני אמר שהממשלה היא חלק מהבעיה לא מהפתרון, קלינטון אמר שעידן הממשלות הגדולות נגמר. אובמה טוען שלא משנה קטן או גדול העיקר שזה עובד.

עקרונות התיקון ברורים והם משלבים מדיניות ממשלתית יחד עם כוחות שוק. התיקון הכלכלי הוא יצירת כלכלה ברת צמיחה, ברת צמיחה בכל המובנים, פיננסית, ערכית, סביבה וקהילה.

כלכלה/משק/חברה ברת צמיחה היא כלכלה קפיטליסטית הבנויה סביב הפרט, היזם ומונחית על ידי רווח כלכלי, אך אינה מתעלמת מהקהילה. כלכלה ברת צמיחה היא ליבראלית חופשית בעיקרה אך אותם מוסדות שאלהם בעת משבר יוזרמו כספי ציבור (כמו בנקים) צריכים להיות תחת גולציה מתאימה. כלכלה ברת צמיחה היא כזו שאינה מקדשת את התוצאות הרבעוניות אלה מסתכלת גם על טווחים ארוכים יותר. כלכלה ברת צמיחה מתמחרת טוב יותר את הערך המוסף השלילי הגלום במוצרים שהיא מיצרת וצורכת כך שנוצר שיווי משקל הגיוני יותר בין יצור מקומי ליבוא, בין יצור קהילתי ליצור תאגידי ובעיקר בשימוש נבון יותר במשאבי טבע מתכלים.

זה לא שעקרונות הקפיטליזם המערבי שגויים, המערב הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לאנושות מאז ימי נוח והמבול. שיווי המשקל שנוצר בדור האחרון הוא זה ששגוי. שיווי משקל בין ההווה (צריכה) לבין העתיד (השקעה וחיסכון) בין הפרט לקהילה בין פיתוח ושמירת הסביבה, בין הצלחה חומרית ובין ערכיות מוסרית.

החדשות הטובות, מרבית הפוליטיקאים בעולם מבינים את זה. אנו עברנו את נקודת האל חזור בכל הקשור לאנרגיה חליפית ומשקלה במשק האנרגיה העתידי של המשקים המפותחים. נדמה כי העשירים מתחרים בינהם מי הפילנתרופ הגדול ביותר (וממש לא משנה הסיבה- העיקר שהכסף זורם) ומיסוי פלטות פחמן מבטיח שיווי משקל כלכלי הגיוני יותר המביא לידי ביטוי מגוון רחב יותר של גורמים.

החדשות הרעות? שינויים מבניים כאלו אינם קורים בין לילה אלה לאורך מספר שנים והם מלווים באי שקט חברתי והרגשת חוסר בטחון. כמו בכל שינוי יהיו מפסידים ומרוויחים – באיזה צד נהיה בישראל כמדינה וכמשק? אני דוקא אופטימי…