בשנת 1964 התרחש מפגש נדיר בין שבט אבוריגיני נידח שלא ראה אדם לבן מימיו למשלחת סיור אוסטרלית

contactבשנת 1964 התרחש מפגש  נדיר בין שבט אבוריגיני נידח שלא ראה אדם לבן מימיו למשלחת סיור אוסטרלית. המפגש הנדיר הזה צולם ומאפשר הצצה נדירה לרגע אחד מיוחד מאד של מפגש תרבויות קיצוני. הסרט CONTACT (מגע) מתעד את המפגש הזה.

כאשר קפטיין קוק הגיע לאזור הנקרא כיום הים הטאזמני, הוא תיאר ביומנו מפגשים רבים בינו לבין השבטים האבוריגינים באוסטרליה ובין השבטים המאורים בניוזילנד. רק רשומות כתובות נשארו לנו מהמפגשים הללו. אולם בשנת 1964 התרחש מפגש נוסף שכזה בין משלחת סיור אוסטרלית לבין שבט אבוריגיני נידח שלא ראה מימיו אדם לבן. מה שכה מיוחד במפגש הזה הוא שהמשתתפים בו עדיין חיים ומספרים על רגשותהם ומחשבותהם במפגש הזה.

גם הרקע למפגש המדהים הזה מקצין את המעמד. בשנות השישים התבצע פרויקט מחקר משותף בתחום לוויני חלל בין אוסטרליה ואירופה. כחלק מהפרויקט נבחן שיגור טיל בליסטי מהאזור הדרום מזרחי של אוסטרליה (אזור שבו נמצאות הערים הגדולות באוסטרליה) לעבר פנים היבשת לעבר אזור שהיה נחשב לשומם לחלוטין. משלחת קטנה שכללה שני ג'יפים עמוסים לעייפה בדלק ומזון נשלחה לסייר כמה שבועות טרם השיגור באזור הנפילה המיועד של הטיל במרכז אוסטרליה וזאת כדי לודא כי אכן האזור שומם ושבטים אבוריגינים נודדים לא יקלעו אליו במהלך הניסוי.

המשלחת, שכאמור הרקע לשיגורה היה פרויקט חלל, פגשה בקבוצת אבוריגינים נידחת, חסרת כול – אבל ממש חסרת כל. כל רכושם היה אבנים ספורות וענפי עץ מהם פיסלו חניתות פשוטות לצייד לטאות, אין מה לדבר על כלי מתכת או כלים מורכבים יותר (האבוריגינים לא ידעו את 'סוד' הפקת הברזל). הקבוצה, שבעבר הייתה חלק משבט גדול יותר אך נפרדה ממנו, כללה כמה עשרות נשים וילדים ללא גברים ואזור המחייה שלה היה נידח ומדברי גם במונחים אבוריגינים.

כך שמהצד האחד ניצבו שליחי פרויקט חלל עם רכב, מזון, מכשירי קשר, ציוד ניווט ומיטב הטכנולוגיה של אותה התקופה ומהצד השני נציגי הקבוצה הנחשלת והחלשה ביותר של האוכלוסייה האבוריגינית (שבעצמה היא החלשה ביותר באוסטרליה).

שתי אחיות אבוריגיניות שבעת המפגש היו ילדות, מספרות כיום בסרט על פחדהם ומחשבותן כאשר ראו לראשונה את הגיפים מתקרבים. "פחד נורא… שד מתקרב… רעש שלא שמעו כמוהו מעולם (מנוע)…סלע ענק שקם לתחייה (הגיפ)….השד רוצה לאכול אותנו…משהו שנראה כמו איש גבוה עם עור לבן כמו בשר של כלב דינגו כאשר צולים אותו על האש, ועל הראש יש לו משהו עגול גדול (כובע/מגבעת אוסטרלית)".

המשלחת הציע אוכל לחבורה המבועתת אבל הבשר המשומר היה בלתי אכיל עבור האבוריגינים, חברי המשלחת הציעו בגדים שדוקא התקבלו בברכה.

לאחר כמה ימים של  שהייה משותפת בשטח לקחה המשלחת את הקבוצה למרכז אזורי של אבוריגינים ושם הם חיים עד היום.

צריך לציין כי מתורגמן מקומי (אבוריגיני) שהיה עם המשלחת הצליח לתקשר עם הקבוצה בצורה שוטפת (הם דיברו את אותו הניב). משלחת הסיור אספה את הקבוצה למרכז האזורי לאחר שאלו הביעו באופן ברור את רצונן לעזוב את המקום ולאור העובדה שהיה ברור לחברי משלחת הסיור כי הקבוצה הנידחת לא תחזיק מעמד ללא גברים עוד זמן רב באזור המבודד והמדברי (למרות שהם הצליחו להחזיק מעמד תקופה ארוכה יחסית, כנראה שנה שנתיים, עד אותו המפגש).

ללא ספק צפייה בסרט מעוררת מחשבות על תרבות הצרכנות המערבית. ברור כי המפגש הזה היה סופה המוחלט של התרבות המקומית שאבדה ולא תשוב. אפשר לציין כי חיהם של קבוצת אבוריגינים זו היו עלובים בכל קנה מידה. חרפת רעב קבועה עד כדי מוות ברעב. מאבק יום יומי בלתי פוסק כדי לצוד עוד לטאה קטנה או למצוא עוד בור מים חצי יבש ולשתות ממנו מים מעופשים, חיים תחת כיפת השמים ללא בגד, כסות, אוהל או אפילו מערה, קור מקפיא בלילה ושמש אוסטרלית קופחת ביום כל זה מסתכם בתוחלת חיים הקרובה לחצי מתוחלת החיים בעולם המערבי. מהצד השני התמימות והפשטות של חיי קהילה פשוטים שובים כל לב.

שתי תמונות 1964 , 2007

 

השארת תגובה