המשבר הפיננסי והכלכלי של ספטמבר 2008 לא בא בהפתעה, הכתובת הייתה זמן רב על הקיר (דנו במשבר הסאב פריים כבר לפחות שנה טרם המשבר), אנו נכשלנו רק בקריאת הכתובת, וכמו התגובות המוסדיות המיידיות למרבית המשברים, הממשלות מתכוונות לפתור את משברי ההווה בכלי העבר ולא את משברי ההווה בכלי העתיד.
בארגונים מוסדיים גדולים ובתוכם ממשלות, עובר זמן עד שמגבשת התודעה למצב החדש שנוצר ומבשילים התנאים ליצירת כלים חדשים. בתחום הכלכלי הממשלות עושות את מה שלמדו לעשות על פי קיינס מאז 1930 והוא הגדלת ההוצאה הציבורית ופריסת רשת בטחון פיננסית לחברות שקרסו כלומר הזרמת מיליארדים מכספי משלמי המסים לחברות הגדולות בתמורה להעברת הבעלות לידי הממשלה (בעיתונות המקצועית זה נקרא רשת בטחון בפועל זו הלאמה). במרכז עומדות חברות הענק, תאגידי העוגן של הכלכלות כגון הבנקים הגדולים, מפעלי המכוניות וכו וזאת מתוך התפיסה כי התמוטטות תאגיד כזה תביא בהכרח לקריסת מאות חברות הקשורות אליו (ספקים, לקוחות, נותני שירותים וכו') ועל ידי ייצוב תאגידי הענק במשק מנסות הממשלות למנוע את אפקט הדומינו הזה.
במשבר הפיננסי של 2008-2009 שיחקו הבנקים תפקיד משמעותי יותר וחלק גדול מהסיוע הממשלתי הוזרם לבנקים כדי שימשיכו להזין במימון את הכלכלה (דרך צינורות ההלוואות שלהם).
בעוד שהאסטרטגיה מן הסתם נכונה, הרי (לדעתי המאד פרטית) יש מקום לשינוי הטקטיקה וזאת מתוך ההבנה כי המשבר הנוכחי (שעוד לא הסתיים לחלוטין) שונה במהותו מהאטות כלכליות במחזורי העסקים בשנים האחרונות ויש להפעיל את הכלים המתאימים לעולם הכלכלי העתידי ולא למשברי העבר.
התפיסה המסורתית בהקשר זה גורסת כי מדיניות הממשלה צריכה להיות מונעת מנקודת מבט תעסוקתית (קרי מניעת גלי פיטורים), על ידי כך נשמרת רמת הכנסה למשקי הבית ונשמרת רמה סבירה של צריכה מקומית. הצריכה המקומית משמשת כמניע להאצת המשק. אם יפוטרו עוברים רבים הרי, שמעבר להיבטים החברתיים והפסיכולוגיים החשובים בפני עצמם, עובדים אלו לא יוכלו לצרוך והביקושים המקומיים יקטנו, מפעלים נוספים יסגרו עקב הקטנת הביקוש למוצריהם וחוזר חלילה.
על פי הכלכלן קיינס, ניתן לעצור את גלגל המיתון על ידי הגדלת הצריכה הממשלתית כגון הקמת פרויקטים במימון ממשלתי (פיתוח תשתיות לדוגמא) והגדלת מספר העובדים בסקטור הציבורי. המימון לגידול הצריכה הציבורית על פי התיאוריה הקיינסיאנית, מגיע בעיקר מהגדלת הגירעון הממשלתי.
נדמה כי כיום בסטנדרטים הבין לאומיים של גירעון ממשלתי והתערבות ממשלתית, תפריט האפשרויות בהקשר הקנסייאני העומד בפני מקבלי ההחלטות הכלכליות מצומצם יותר. כמו כן הסימפטום המתלווה לגידול הגרעון הממשלתי הינו אינפלציה, ומרבית כלכלות העולם למדו (מי מוקדם ומי מאוחר- בישראל למדנו זאת בשנות השמונים) כי סימפטום האינפלציה מסוכן מאד לכשעצמו אם כי נראה כי מרבית המשקים מעדיפים לספוג אינפלציה בערכים חד ספרתית גבוהים (5%-9%) מאשר מיתון.
להערכתי מנוע הצמיחה שיחלץ את העולם מהמיתון הנוכחי איננו טמון בצריכה המקומית בארה"ב ובאירופה (OECD) אלה טמון במעמד הביניים העצום המתהווה בסין, הודו, אינדונזיה, ויאטנם, ברזיל ושאר מדינות ענק שבעבר נקראו אולי בזלזול כלשהו "עולם שלישי" אולם כיום ברור לכל מי שראה את קווי גורדי השחקים של סאן פאולו או את שוק ההיטק ההודי כי מדובר בכלכלות בעלות כוחות כלכליים עצומים ואלו הם שיוציאו את העולם מהמיתון של שנת 2009.
תגובת הממשלות בארה"ב ובאירופה צריכה להיות לפיכך דווקא חיזוק הסקטור היצרני מוטה היצוא ופחות התמקדות בצריכה המקומית.
קל לדבר קשה מאד לבצע. ברור כי התמוטטות בנק מקטינה את האשראי לסקטור התעשייתי ומיקרת את היצוא, הכול קשור לכול בעולמנו הגלובלי וזו גם החשיבות של שיתופי פעולה בין לאומיים, אולם במסגרת שינוי מוקדי הכוח העולמיים במאה ה 21 והסטת המערכת הגלובלית ממערכת דו קוטבית לאחר מלחמת העולם השניה, למערכת חד קוטבית לאחר סיום המלחמה הקרה בשנות השמונים והתשעים אל עבר מערכת רב קוטבית במאה ה 21 הכוללת גם את ארה"ב כמובן אך גם את סין, הודו, רוסיה, ברזיל…
המפתח ליציאה מהמיתון אינו טמון בצריכה של מדינות OECD כפי שהיה עד היום אלא דווקא בכושר היצור שלהם של מוצרים מתקדמים בעלי ערך מוסף גבוה להשבעת הרעב הצרכני של מעמד הביניים במדינות שצוינו לעיל ושיהיו הדומיננטיות במאה ה21.
אם נחזור לשפת הקרקס המטפטפת למדורי הכלכלה הרי שאין צורך להקים רשת בטחון לתאגידי הענק המערביים אלה לבנות עבורם טרפז לפיתוח יצור מוטה יצוא, מהלך שיגרום להורדה משמעותית של שכר העבודה בפועל במדינות OEDC (על ידי סובסידיות ממשלתיות שונות).
בימים אלו מדובר על משבר כלכלי בצורת האות האנגלית W, קרי משבר ראשוני, פעילות תמרוץ של הממשלות שיצרו את היציאה הראשונה מהמשבר ואז כניסה למשבר השני. מבט על מערכת הבנקאות האירופאית, הצעדים הדרסטיים וההתבטאויות הפומביות החריפות מאד של שר האוצר הבריטי, הכשלים ביון, פורטוגל, ספרד והונגריה יכולים לחזק ההערכה זו. גם זרם הידיעות הכלכליות על ההאטה בגידול, התייצבות רמת התעסוקה וכו יכולים לרמז כי החגיגות על יציאה ממשבר הפיננסי של 2008-2009 היו מוקדמות מדי. מן הצד השני ללא ספק המנועים המושכים את הכלכלה העולמית אינם נמצאים באירופה כך שהתמונה מתאזנת.
ההיסטוריה מלמדת אותנו כי משברים פיננסים מתפתחים למשברים כלכליים (בכלכלה הראלית) המתפתחים למשברים פוליטיים. ארה"ב עברה את כל השלבים הללו בתוך פחות משנתיים (עד כניסת אובמה לבית הלבן), נראה כי עכשיו תורה של אירופה.