המלחמה הקרה, המאד קרה, על הקוטב הצפוני

מקובל כי תחום המשפט הבין לאומי הימי מתקדם יחד עם ההתפתחויות הטכנולוגיות. בראייה הסטורית, ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום הארטילריה הצבאית הגדירו את תחום המים הטריטוריאליים, התפתחויות בתחום הקידוחים בקרקעית הים קידמו את נושא תחום הניצול הכלכלי הבלעדי של מדף היבשת.

ההתחממות הגלובלית יצרה חזית חדשה בתחום המשפט הבין לאומי הימי – הקוטב הצפוני!

שני נושאים עקריים נדונים בהקשר הקוטב הצפוני, הראשון ברור ומוכר והוא מחצבים (בעיקר נפט וגז) הנמצאים במעבה האדמה תחת קרקעית בים הצפוני, השני הוא "המעבר הצפוני".

הקוטב הצפוני הוא למעשה כיפת קרח עבה (עובייה עד 4 ק"מ) המכסה את אוקיאנוס הקרח הצפוני, הכיפה מתרחבת בחורף ומתכווצת בקיץ. למעשה אין יבשה בקוטב הצפוני אלה ים קפוא בלבד. 5 מדינות גובלות באזור הארקטי של הקוטב הצפוני, קנדה, ארה"ב (אלסקה), דנמרק, נורבגיה ורוסיה. ארבע מהמדינות חברות בנאט"ו והחמישית, רוסיה, יריבה מסורתית של גוש זה.

עליית חשיבותו של האזור הארקטי הביאה את כל 5 המדינות הגובלות בו להשקיע משאבים עצומים בשנים האחרונות בציוד כגון שוברות קרח מתקדמות, הקמת מחנות צבאיים ובהן כוחות יעודיים המסוגלים לפעול בתנאים הקשים, הקצאת משאבים לפיתוח תשתיות אזרחיות באזורים מרוחקים אלו ועוד. היריבות המסורתית בין המדינות החברות בנאט"ו לבין רוסיה מביאה למתחים רבים בכל הקשור לשיתוף פעולה בסביה קשה זו.

אוצרות הטבע הנמצאים תחת קרקעית הים בקוטב הצפוני הם כנראה בעיקר נפט וגז. התפתחויות טכנולוגיות ומחירי הנפט גורמים לכך כי הולכת ונעשת ראלית יותר האפשרות לקידוחים באזורים שפעם נחשבו לבלתי נתנים לניצול עקב תנאי השטח הקשים והקרח המכסה את הים. אם זאת ברור כי לאסון האקולוגי במפרץ מקסיקו תהיה השפעה בין לאומית בנושא של קידוחי נפט ימיים, (ארה"ב לפחות הכריזה על איסור קידוחים ימיים חדשים). נושא הניצול הכלכלי של משאבי טבע שעל קרקעית הים מוסדר באמנת הים, הקובעת תחום ניצול בלעדי של מדינת החוף עד 200 מייל ימי או מה שמוגדר 'כמדף היבשת'. אם זאת שדות נפט רבים נמצאים מעבר לטווח 200 המייל ולאור העובדה כי הים הצפוני רדוד למדי נמצאים שדות אלו לפחות תיאורטית בתוך היכולות הטכנולוגיות הקיימות היום ומאפשרות את ניצולם.

ישנם גם מספר סכסוכים טריטוריאליים באזור, לא משהו שיגיע למהדורת החדשות המרכזית של CNN אולם בכל זאת החשיבות העולה של האזור מחדדת את הסכסוכים הללו:

  • ארה"ב קנדה על קטע של Beaufort
  • רוסיה נורבגיה על הגדרת הגבול הימי באזור Barent Sea
  • קנדה דנמרק על האי Minute Hand Island

"המעבר הצפוני" מצפון לקנדה היה עד לפני מספר שנים כמעט ובגדר מיסטיקה, אולם ההתחממות הגלובלית ונסיגת כיפת הקרח הארקטי החושפת בחודשי הקיץ את החוף הצפוני של קנדה הפכה אותו לאפשרי, ופתחה נתיב לתנועת אוניות בין החוף ובין כיפת הקרח. המעבר הצפוני הוא למעשה נתיב שיט ממזרח אסיה למערב אירופה העובר צפונית לקנדה. נתיב שיט זה קצר בשבעת אלפים קלומטרים מהנתיב הרגיל והמקובל ממזרח אסיה למערב אירופה מזרחה דרך תעלת סואץ או מערבה דרך תעלת פנמה. שבעת אלפי קלומרטים מתרגמים לחיסכון עצום בהוצאות וזמן הובלה והמשמעות הכספית לסחר הבין לאומי – עצומה. מדובר בנתיב שישנה את פני הלוגיסטיקה העולמית.

אני עוסק בעיקר במעבר הצפוני אך קיים גם "המעבר הצפון מזרחי" מצפון לרוסיה

תחילה מעט היטוריה, שמו של "המעבר הצפוני" מעורר צמרמורת בכל חובב גיאוגרפיה שעוסק במסעות התגליות הגדולים של המאה ה 19 ותחילת המאה העשרים. הבריטים שהתעניינו מאד במציאת המעבר הצפוני שלחו משלחת מחקר עצומה בראשות סר ג'ון פרנקלין שיצאה מאנגליה בשנת 1845 ואמורה הייתה לאתר את המעבר, המשלחת מנתה מעל מאה איש מצויידים כהלכה במה שהיה פסגת הטכנולוגיה באותה התקופה. מדובר באחר האסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה של מסעות התגליות, המשלחת נתקעה בקרח של הים הצפוני בסדרה רצופה של ארבעה או חמישה חורפים קשים במיוחד שהותירו את הספינות לכודות בקרח. איש מחברי המשלחת לא נותר בחיים כדי לספר את סיפורה המלא אולם ברור ממספר עדויות בעיקר של שבטים אסקימואים מקומיים כי המשלחת נטשה את הספינות בנסיון להגיע ליבשת ברגל (ניסיון שלא צלח) חזרה לספינות, ניסתה שוב ואבדה לעולמים בשלג הארקטי.

הראשון שצלח את המעבר בספינה היה השבדי אמודסון שיצא למסע בשנת 1906 על גבי ספינת דייג ישנה ושלושה חברים. בניגוד למשלחת הבריטית שסחבה את כל ציידתה לתקופה של שנים באופן עצמאי, חבר אמודסון לשבטים האסקימואים המקומיים ולמד מהם את אומנות ההשרדות בתנאי הקוטב הקיצוניים. כל מה שלמד במעבר זה יישם על מנת להביס את סקוט בתחרות לקוטב הדרומי בשנת 1911, סקוט איבד את חייו במסע חזרה מהקוטב (11 מייל בלבד מתחנת האספקה) לאחר שהגיע לשם ימים ספורים אחרי אמודסון שהיה האדם הראשון להגיע לקוטב הדרומי.

בחזרה לימנו, קנדה תובעת ריבונות על המעבר ודורשת מספינות העוברות בו לדווח למינהלת קנדית מיוחדת לנושא. חובה זה נתפסת על ידי שאר המדינות כלא ראויה שכן המעבר נתפס על ידם כמיצר ימי כהגדרתו בחוק הבין לאומי (ההגדרה קובעת מיצר בין לאומי כמים בין לאומיים גם אם תנועת הספינות נעשית בתוך גבול 4 המיל הימי המוגדרים כמים הטריטוריאליים). אם זאת כל המדינות הרלונטיות היו רוצות לראות באמנת הים (המסמך המקיף ביותר שפרסם האו"ם מעולם) ככלי לפתרון והסדרת התנועה הימית במעבר הצפוני ואינן מציעות להקים הסדר אזורי חדש.

במעגל השני מעבר לחמש המדינות הגובלות ישירות באזור הארקטי ישנן מדינות כגון איסלנד, בריטניה ואף יפן שלאור קרבתן הגיאוגרפית הן בעלות עניין וכמובן כי עיני מדינות רבות נשואות להתפתחויות בתחום הלוגיסטיקה שינבעו מפתיחת המעבר הצפוני לשיט מסחרי קבוע.

הצעד המשמעותי ביותר שנעשה עד היום הוא ללא ספק הצבתו של דגל רוסיה על קרקעית הים בקוטב הצפוני בשנת 2007, אקט הצהרתי וסמלי שסימל את יריית הפתיחה למרוץ לשליטה בים הצפוני. נתיבי מסחר עולמיים, נפט וגז הם הפרס הממתין למנצח במרוץ זה.

לקריאת סקירת סיב"ט בנושא

2 תגובות

  1. דויד הגב

    נוטים לחשוב שהמלחמה הקרה נגמרה, ולא רק בגלל משחקי המילים על הקוטב. כנראה והמאבק על הקוטב יהיה אחד הזירות.

    אני זוכר אך שהרוסים תקעו שם דגל בעזרת צוללת זעירה כנגד הגוש המערבי…

    שווה לעקוב אחר התפתחויות

  2. udigonen הגב

    בהחלט נכון, הקוטב הוא אחת מחזיתות העימות העולות של המאה הקרובה (לצד מרכז אסיה)

השארת תגובה ל-דויד

ביטול