אחד מתהלכי הלואי של הגלובליזציה מאז תחילת שנות התשעים של המאה ה20 הוא עליית הסקטור הפרטי כמוביל של החברה האזרחית. הסקטור הפרטי (לטוב ולרע) מרכז בימנו את הידע וההשפעה הגדולים ביותר על החברה האזרחית. המשפט המפורסם בארה"ב כנגד חברות הטבק הראה כי הידע שהיה מצוי אצל חברות הטבק הפרטיות על הטבק והשפעותיו היה בסדרי גודל טוב יותר ומפורט יותר מהידע של משרד הבריאות האמריקאי. על אותו משקל הידע בתחום התקשורת של כל מפעיל תקשורת גדול יותר מהידע של משרד התקשרות או של האקדמיה באותו תחום. הידע של יצרניות הרכב הגדולות בתחום התחבורה כמו גם השפעתם על חיינו גדולים יותר מכל החלטה של משרד תחבורה באיזו מדינה וכך הלאה והלאה… הידע והכוח מצוי כיום בשוק הפרטי, לא בממשלה, לא באקדמיה לא במוסדות הדת ולא במבנים חברתיים אחרים.
התופעה הזו יצרה כלי פוליטי חדש – האזרח כצרכן, קרי שימוש בכלי הסקטור הפרטי שהם בעיקר כלים כלכליים להשגת מטרות פוליטיות, כלים אלו מתורגמים ברמת היום יום לדפוסים פוליטיים של צריכה אישית.
צרכנות פוליטית מתקשרת בראשנו בעיקר לנושאים מאד ממוקדים ורחוקים מחיי היום היום שלנו כגון דגי טונה שניצודו ללא פגיעה בדולפינים (כאן), סחר הוגן בקפה (כאן) וכו' אולם למעשה מדובר בתחום רחב הרבה יותר המשיק לכולנו באופן יום יומי, מדובר על לא פחות ממהפכה בצרכנות – מהפכת הצרכנות האחראית.
מה המשמעות של צרכנות אחראית:
- להיות אזרח = צריכה אחראית.
- שינוי המערכת הפוליטית מבתוכו על ידי צריכה אחראית.
- צריכה וסחר בתוך הקהילה כדי לחסוך בהוצאות הובלה ולתמוך בקהילה שלך.
- ערכים סביבתיים חברתיים או פוליטים של החברה היצרנית.
כלומר כוח הקניה הוא כוח פוליטי. לא חסרות דוגמאות בהם מחאת צרכנים הייתה בעלת תוצאות פוליטיות. דוגמא בולטת היא NIKE יצרנית נעלי הספורט שהואשמה בתנאי עבודה שאינם הוגנים במפעליה באסיה (בעיקר באינדונזיה) שכללו עבודת ילדים, שכר שאינו הולם, תנאי תברואה ירודים ועוד. קמפין ציבורי קולני גרם לשידרוג מאסיבי של תנאי העסקה במפעליה בעולם. כלומר הצרכנים גילו אחריות חברתית והחרימו חברה שלא עמדה בקוד החברתי המקובל או הנדרש.
הקוד החברתי הזה מורחב לתחומים נוספים מול כל 'בעלי העניין' בחברה החל מאיכות סביבה, ערכים אתיים, רווחת הלקוחות ובריאותם, תשלום הוגן לספקים (כמו במקרה של סחר הוגן בקפה) ועד יחסים עם הקהילה המארחת את החברה המסחרית – מיחסי חברת הכרייה ריו טינטו עם קהילה מסורתית של אבוריג'ינים בצפון אוסטרליה ועד יחסי חברת אינטל עם בית הספר התיכון בקריית גת.
צרכנות פוליטית נחלקת לשניים: צרכנות חיובית (רכישה אקטיבית) וצרכנות שלילית (המנעות מרכישה- החרמה) אולם בסופו של דבר זו עדיין צרכנות והיא מתנהלת על ידי אותם חוקים שיווקיים ומיתוגיים שאנו מכירים מהעולם המסחרי "הרגיל".
מכיוון שצרכנות פוליטית הפכה להיות דרישה של הצרכנים, חברה שלא תתאים את עצמה- תיעלם. ואל להם לאקטיביסטים החברתיים לראות בהתאמות שעורכות החברות המסחריות כדי להתאים עצמן למציאות החדשה כצביעות או מיסחור הרעיונות הפוליטיים הגבוהים. רווח (סביר) הוא טוב, עסק רווחי הוא יציב, מעסיק עובדים ותורם לקהילה.
אם זאת אסור לבלבל בין תרומה פילנטרופית לקהילה שהיא לדעתי אקט מסחרי/פרסומי (וזמני) לכל דבר (לפוסט קודם בנושא) לבין התאמת החברה לדרישות הפוליטיות של הצרכנים שזו מגמה ארוכת טווח. התאמה לדרישות הצרכנים פרושה שינוי המוצרים, המערך הלוגיסטי והספקים אולם מכיוון שמדובר בעסקי הליבה של החברה הדבר כרוך גם בתימחור מחדש של 'שרשרת הערך' של החברה. מנגנון התימחור הוא מעין אינדקס שהוא ההבדל בין עסק אחראי חברתית לבין פילנטרופיה זמנית. לא סתם מילות הבאז קושרות בין הרווח לבין הסביבה והקהילה: Ppp-Profit; people; planet
למה הכוונה? עסק רווחי יכול להחליט שבשביל יחסי ציבור טובים הוא יתרום 10% מהרווח שלו לנזקקים (אקט פרסומי זוכרים? התרומה אגב פטורה ממס). זאת ללא ספק החלטה מכובדת וראויה אולם שום דבר לא השתנה בהליך היצור של החברה ואם בשנה הבאה העסקים יהיו פחות טובים החברה כבר לא תתרום לאותם נזקקים כי אין ממה לתרום – העסק מפסיד. גם אם העסק מזהם במהלך היצור את האוויר או נוגש בספקיו ועובדיו- כלום לא השתנה עקב התרומה הפילנטרופית.
לעומת זאת עסק אחראי חברתית יבצע בחינה מדוקדקת של כל 'שרשרת הערך' שלו. הוא יתקין מסננים חדשים על ארובותיו, יפרסם קוד אתי לספקיו בדבר המוצרים אותם הוא רוכש אבל מהצד השני יקנה את אותם מוצרים במחיר גבוהה יותר וכך הלאה וכך הלאה. זה אינו תהליך פשוט אבל בסופו החברה המסחרית תראה אחריות חברתית תאגידית CSR- Corporate Social Responsibility. ומה איתנו הצרכנים? כנראה שבסופו של ההליך הזה שמבטיח צמיחה ברת קיימה לחברה ולסביבה – המוצרים יהיו יקרים יותר מאשר היום. למה? כי היום המחיר אינו משקף את כל העלויות השליליות של המוצר (זיהום, תנאי עבודה שאינם ראויים לעובדים וכו) ניטרול אותן עלויות שליליות עולה כסף ולכן מוצרים מחברות אחראיות חברתית יהיו יקרים יותר בטווח הקצר. בטווח הארוך התחרות תוריד את המחיר בחזרה.
מילטון פרידמן מאבות הקפיטליזם המודרני (שאני אגב מסכים כמעט עם כל דעותיו) היה נחרץ בפסיקתו התיאורטית כי האחריות של עסק היא רווח לבעלי המניות בלבד. עמדה זו הביאה עליו את זעמם של פעילים חברתיים רבים ששאלו, ובצדק גמור, האם הרווח לבעלי המניות הוא בכל מחיר? האם לדוגמא הרווח לבעלי מניות של חברה מזהמת שווה את הזיהום הסביבתי, האם החיסכון בתנאי העבודה של העובדים המביא רווח גדול יותר לבעלי המניות הוגן מהבחינה החברתית והאתית?
נראה כי הצרכנות הפוליטית מביאה סוף לדיון תיאורטי זה, סוף המגיע דווקא ממנגנוני השוק החופשי ולא ממגבלות רגולטיביות כפי שדורשים הפעילים החברתיים. הצרכנים בדרישתם לאחריות תאגידית גורמים לחברה המסחרית לשים תג מחיר על מניעת אותו זיהום או על שיפור תנאי העובדים ובכך דרך מנגנוני התמחור של השוק מביאים לאחריות חברתית לצד רווח לבעלי המניות.
ונסיים בברכת שנה טובה עם טוייסט בצרכנות פוליטית, קנו כחול לבן!
יופי של פוסט! הנושא הזה של צרכנות פוליטית כ"כ חשוב וכדברים היותר חשובים בחיינו הנראות הציבורית ולפיכך, ההד המפורש שלו חלשים יחסית, אם כי מתחילים להות ניכרים וזה כמובן משמח ביותר. זו הרי אתיקה של התנהלות יומיומית, דומה מאוד לזו של ההלכה היהודית, המעמידה כל פעולה שלנו כתשובה לשאלת שירותו של ערך כולל וגבוה יותר מהתכלית המיידית של הפעולה עצמה. מאוד מרגש שאנשים כיום מתחילים לסגל לעצמם תודעה כזו ומנגד, די עצוב שההלכה היהודית מפגרת בעניין שיכול היה להיות תפור ממש לפי מדותיה ולהרבות כ"כ טוב בעולם. שנה של מודעות ופעולה נכונה לכולנו.